משהו פגום מוסרית במדינה בה מעשים מגונים ואונס מככבים בכותרות הראשיות לעיתים קרובות מדי. היש משהו יותר מזעזע מהכותרת: "יותר מעשרה נערים חשודים באונס ילדה בת 12 במרכז הארץ"?

החקירה רק החלה, החשודים, קטינים, שלא שכחו לתעד את האונס המזוויע, וכמובן להפעיל לחץ על הילדה (בת 12) שלא תעז לפתוח את פיה וחס וחלילה לספר למישהו, שמא יהיה יותר גרוע.

חלק מהמעשים בוצעו בתחומי בית הספר. דהיינו, אין מקום בטוח יותר לאף ילד/ה במדינה. היכן שלא תהיה, קיימת סכנה לנפשם ולגופם, שיקום ארוך מאוד וצלקות לכל החיים.

זה לא מקרה האונס הראשון, ולצערי גם לא האחרון, אך עליית המדרגה ברוע ובטירוף,בעזות מצח ובהפקרות אמורה לא לתת לנו מנוח ולו לשנייה אחת. החברה הטכנולוגית המתקדמת בה אנו חיים גורמת לנו פעם אחר פעם להתעלם מנורמות חברתיות אנושיות, ולזלזול בערכים אנושיים בסיסיים של זכות האדם וחירותו. לפעמים נדמה שהשילוב "כיבוש יצרים" הוא מילה גסה ומיותרת במילון העדכני. הכל כאן ועכשיו, ומייד – אין דבר כזה דחיית סיפוקים. הבורות והטמטום והאכזריות תופסים לאט לאט אבל בטוח כל חלקה טובה שנותרה.

זה יכול להיות הבן שלכם. זו יכולה להיות הבת שלכם.

קשה לדמיין את הרגעים הארוכים מנשוא, ההשפלה, הכאב והתהום השחורה הפעורה, שלפניה ניצבת ילדה בת 12 לאחר האונס. את החולשה הנוראית בעת המעשה, ואת החוזק והאומץ שנדרשים ממנה לקום אחר כך על הרגליים ולהתנהג כרגיל. מה היא מרגישה? בדידות נוראית? חוסר טעם בחיים הללו? בגיל כה צעיר, שהכל עוד לפניה? לטעום במנות גדולות את הרוע בהתגלמותו?

בעולם אינטנסיבי להחריד, ש-15 דקות תהילה בו הן היום מושא לקנאה, לייקים בפייסבוק חשובים יותר מלימוד שפה זרה או קריאת ספר, הנפילה הכואבת לא מאחרת, למעשה היא כבר כאן, במלא הדרה. ילדים אונסים ילדות, הורים פוחדים מהילדים, מורים פוחדים מההורים וזה כמו כדור שלג מתגלגל ומתעצם.

זו קריאה להתפכחות, צריך להתעורר ומהר.

ילדה אומללה שנפלה קורבן לטרף של חבורת חיות טרף צעירות ואכזריות שלא ראו כלום בעיניים, מלבד הסיפוק המעוות והמיידי שלהם, לא השכילו ולו במעט להבין מה הם עושים, ואם הבינו, לא היה להם אכפת לפגוע ולרסק נפש כה צעירה. עבורם, הרי, מדובר בעוד בדיחה. סרטון מצחיק בסמארטפון.

הורים, מורים, משרד החינוך, זה הזמן לקום ולעשות מעשה, אסור לתמונה העגומה הזאת להיתלות במסגרת חיינו. זה הזמן, אם לא מאוחר מדי, להכניס לתכנית הלימודים,הרצאות חוזרות ונשנות, קורבנות מהעבר, שיחות בכיתה, לא לתת לזה להמשיך, לעקור מהשורש, להילחם בזה עד חורמה, להעניש במלוא החומרה את האשמים ולשקם את הנפגעים. כנגד התופעה המכוערת הזאת צריך לשריין את מלוא התקציבים ופחות לזוטות אחרות, כי חינוך הוא העבר, ההווה והעתיד. בלעדיו אין תקווה.