עובדי החדשות המקומיות: אף אחד לא רוצה אותנו

חיים הר זהב, יו"ר ועד עובדי החדשות המקומיות, לחם כאריה נגד סגירת הערוץ המייצג את הפריפריה. אז האריכו להם את החוזה בעוד חצי שנה ובעוד חצי שנה, והציאו להם את המיץ. מועצת הכבלים יישרה קו עם הוט ו-יס שסירבו להרים את הכפפה. התקשורת הממוסדת מתעלמת מן המאבק. האם העובדים ניצבים עכשיו במישורת האחרונה? הר זהב כותב על כך סטטוס אישי

Print Friendly

מוצאי שבת. הבנות ישנות במיטה שלהן.

בעוד כמה דקות יתחיל יום ראשון. בבוקר אקח את הגדולה לבית הספר ואחר כך את הקטנה לגן.

חיילים יחוו שביזות יום א' כי הם חוזרים לבסיס, ובטח כל הפיד שלי בטוויטר גם יוציא את העצבים על היום הזה.

גם לי תהיה שביזות יום א', אבל מסוג אחר. זה כנראה היום א' האחרון שלי כעובד, כי ביום ד' מכתב הפיטורים שלי נכנס לתוקף ואני אהיה מובטל – אני, וכל עשרות החברים שלי מהחדשות המקומיות.

הפגנת עובדי הכבלים לפני פיזור הכנסת: בדיוק לפני שנה וכלום לא השתנה (צילום: יוני ריקנר)

אתם… לא שומעים עלינו כמעט בכלי התקשורת הפרטיים כי במפת הבעלויות הצולבות והאינטרסים והכסף של שוק התקשורת בישראל, אנחנו עוף מוזר: אנחנו האחים הקטנים והדפוקים של הטלוויזיה, שמייצגים את האנשים הקטנים והדפוקים. אצלנו אין אייטמים על פרימיירה של סדרות או סלבס או אפילו התייחסות למה שאמר ראש הממשלה או שר הביטחון – האייטמים שאנחנו משדרים הם על האנשים השקופים בחברה. אלה שגרים רחוק מהעין אבל רוצים להיות קרובים ללב. אלה שאין להם מקום במהדורות של שמונה בערב – לא כי ערוץ 1 או 2 או 10 לא מתעניינים בהם, אלא כי קשה להשחיל מילה או סיפור אישי בין המהומות בתאילנד ושחרור האסירים הפלסטינים ושער הדולר וכל מיני דברים חשובים אחרים.

אבל לא רוצים אותנו יותר. זאת אומרת – כולם אומרים שהם רוצים אותנו בקול רם, אבל אף אחד לא רוצה לשלם עבור השירות הזה למען האזרחים. הרי לא מדובר באזרחים בעלי קשרים או מעמד: אם היו להם קשרים או מעמד הם לא היו צריכים אותנו כדי שמישהו ידבר על הבעיות שלהם.

הודיעו לנו שאם נתעקש שיהיו חדשות מקומיות, יוודאו שאף אחד מאיתנו לא יעבוד יותר בתקשורת. אמרו לנו שאם לא נוותר על הקיום שלהן, לאף אחד מאיתנו לא תהיה פרנסה. הציעו שנתכופף. שנוותר. שנכסת"ח ונגיד שלא באמת צריך חדשות פריפריאליות ושאם רק נגיד שזה לא חשוב – יסתדרו איתנו איכשהו על מקום עבודה חלופי. רק תגידו כן, הם אמרו – ונדאג לכם.

אז אני רוצה לומר לכם משהו על החברים שלי: הם נאבקים כרגע בוועדת הכלכלה של הכנסת על המשך קיומו של הפה היחיד לאנשים שאף אחד מבעלי ההון לא חושב שהם חשובים מספיק להשקעה (כי הרי אין אצלנו כסף להרוויח). הם הודיעו לחברי הכנסת שהם מעדיפים לאבד את המשרות שלהם ולהיות מובטלים על הצעה ולפיה חלקם ייקלטו באופן מיידי בעבודה והחדשות המקומיות ייעלמו מהמפה בתמורה לכך.

וגם להם יש ילדים להאכיל וחשבונות לשלם, כמוני, ובכל זאת: הם העדיפו לשלם את המחיר האישי הכי כבד שיכול עובד לקחת על עצמו, רק בשביל לשמור על האנשים שהם מסקרים. רק בשביל לדאוג שיהיה להם פה. בשביל לדאוג שיהיה להם מסך.

הם לא סתם עיתונאים, החברים שלי. הם לא סתם ערכיים. הם גיבורים.

בימים שבהם כסף הוא המולך שכולם צריכים להקריב קורבן אדם לפניו, בימים שבהם מנסים להפוך את העיתונות ללא יותר מפמפלט צהבהב למסרים מטעם ההון ו/או השלטון, באה קבוצה קטנה של עיתונאים ואמרה "די" – וסירבה למכור ערכים תמורת משרות.

אז כן. אני פוחד נורא מהשבוע הזה, ואם לא יבוא נס או לא תבוא התגמשות של הרגע האחרון מצד בעלי ההון כנראה שאהיה מובטל ביום רביעי הקרוב אבל דבר אחד אני יודע: לא מכרנו את המקצוע שלנו. לא מכרנו את הערכים שלנו. לא מכרנו את האתיקה שלנו. לא מכרנו את עצמנו.

תחזיקו לנו אצבעות. אולי נשרוד אחרי הכל.

אולי לא. אולי. המון אולי.

שביזות יום א' מעולם לא הייתה מוחשית יותר. בבוקר, אחרי שאפזר את הבנות לבית הספר ולגן אתחיל עוד יום של מלחמה. יש לנו בדיוק שלושה ימים להציל את החדשות ואת העובדים – קדימה, להסתער.

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה אקטואליה, מדיה, מדיה בחדשות, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.