מופע המחאה של אהוד בנאי וקוואמי

בנאי ו"פרפרי הקצב" מארחים את קוואמי – והקהל, כמו עדת מתפללים, שר באדיקות תמלילי זעם מצופים במנגינות. גם יובל אראל זרם עם הקצב, הלהט והפאתוס ב"בארבי" תל-אביב

מופע המחאה של אהוד בנאי וקוואמי

בנאי ו"פרפרי הקצב" מארחים את קוואמי – והקהל, כמו עדת מתפללים, שר באדיקות תמלילי זעם מצופים במנגינות. גם יובל אראל זרם עם הקצב, הלהט והפאתוס ב"בארבי" תל-אביב

במסגרת סדרת הופעות שעורך אהוד בנאי עם הרכבו "פרפרי הקצב" במועדון בארבי, במהלכן הוא מבצע מבחר שירים מכל אלבומיו, הוא ארח בסוף השבוע את קוואמי, שדרן רדיו הקצה ומוזיקאי יוצר. המופע נמשך קרוב לשלוש שעות ובו נטלו חלק חברי ההרכב הקבוע של אהוד – גיל סמטנה בגיטרת בס והפקה מוזיקלית, נושי פז בגיטרות חשמליות, ניצן חן רזאל בכינור, ביל צור בקלידים, ערן פורת על התופים ואלעד כהן – בונן בכלי הקשה וסאמפלר,

נביא זעם. בנאי ב"בארבי". צילום: יובל אראל

בנאי, סוג של משורר, פייטן, טרובדור, נביא זעם, מחאה והטפה, משורר בעירו, סוג של חלילן מהמלין המושך אחריו קהל רב המפנה את מבטיו לעברו ומדקלם את מילות שיריו כמעשה תפילה בטקס עתיק.

את הערב פתחו אלברט סופר עם עופר פריאון באסופת שירים מאלבומו החדש של סופר כהקדמה למופע המרכזי. כאשר השעון נקש אחת עשרה בלילה עלו "פרפרי הקצב" לבמה יחד עם אהוד ולקחו את הקהל לסשן של תפילה מוזיקלית אחת ארוכה ומלאה בקצב, פיוט, הטפה ומחאה. בארבי הפך למשך כשלוש שעות למעין מקדש לעדת מתפללים העומדים מול הכהן הגדול/הקוסם/המטיף ולא פוסקים לשיר יחד עימו את מילות השירים. סוג של קהל המזכיר את אותם מעריצים של אביב גדג', שרים באדיקות תמלילי זעם המצופים במנגינה, לעיתים נוקשה ולעיתים צוהלת ושמחה.

בין שלל השירים מאלבומיו השונים של אהוד, אחד השיאים במהלך הערב הגיע עם עלייתו של אייל פרידמן – קוואמי, לבמה, לביצוע ארבעה שירים יחד עם בנאי. גם קוואמי, כמו בנאי, הוא משורר מחאה חברתית, מוחה נגד עוולות הממסד כלפי מיעוטים, כלפי חלשים. לא אחת הצהיר על כך כאן, במועדון הזה.

הולכים על הקצה. בנאי וקוואמי. צילום: יובל אראל

לפני הדואט מספר קוואמי על ימיו כתלמיד בבית הספר, על האלבום ההוא של אהוד והפליטים, על השירה של קוואמי בהפסקות, מעין פס קול ילדות העומד ומתגשם כעת, והם יוצאים לדרך, משלבים כוחות ומנגינות, שרים ביחד ולחוד: "זמנך עבר" של אהוד, "רושם" של קוואמי ופורטיס, "מאבד את הקצה" של החלבות (כאן אהוד נותן את פרשנותו למאורעות הנשזרים בשירה) ו"ערבב את הטיח אחמד" – סוג של חיבור בין המחאה של אהוד למחאה של קוואמי. אני לא בטוח שהקהל מבין את המשמעויות, הוא זורם עם הקצב, עם הלהט, עם הפאתוס. קוואמי ואהוד נותנים את הקטע שלהם.

גם לאחר שקוואמי יורד מהבמה, אהוד ממשיך באותו להט, הקהל שבוי, שר את כל המילים, כשמגיעים לדקות האחרונות, המנגינות מתחילות להתערסל, להתמזרח, יש כבר ריקודים, נשברים כל הכללים, גם אהוד מתחיל לשלוח חיוכים, סוגרים את הלילה בחפלת מחאה פייטנית ומלכדת.

במסגרת סדרת הופעות שעורך אהוד בנאי עם הרכבו "פרפרי הקצב" במועדון בארבי, במהלכן הוא מבצע מבחר שירים מכל אלבומיו, הוא ארח בסוף השבוע את קוואמי, שדרן רדיו הקצה ומוזיקאי יוצר. המופע נמשך קרוב לשלוש שעות ובו נטלו חלק חברי ההרכב הקבוע של אהוד – גיל סמטנה בגיטרת בס והפקה מוזיקלית, נושי פז בגיטרות חשמליות, ניצן חן רזאל בכינור, ביל צור בקלידים, ערן פורת על התופים ואלעד כהן – בונן בכלי הקשה וסאמפלר,

נביא זעם. בנאי ב"בארבי". צילום: יובל אראל

בנאי, סוג של משורר, פייטן, טרובדור, נביא זעם, מחאה והטפה, משורר בעירו, סוג של חלילן מהמלין המושך אחריו קהל רב המפנה את מבטיו לעברו ומדקלם את מילות שיריו כמעשה תפילה בטקס עתיק.

את הערב פתחו אלברט סופר עם עופר פריאון באסופת שירים מאלבומו החדש של סופר כהקדמה למופע המרכזי. כאשר השעון נקש אחת עשרה בלילה עלו "פרפרי הקצב" לבמה יחד עם אהוד ולקחו את הקהל לסשן של תפילה מוזיקלית אחת ארוכה ומלאה בקצב, פיוט, הטפה ומחאה. בארבי הפך למשך כשלוש שעות למעין מקדש לעדת מתפללים העומדים מול הכהן הגדול/הקוסם/המטיף ולא פוסקים לשיר יחד עימו את מילות השירים. סוג של קהל המזכיר את אותם מעריצים של אביב גדג', שרים באדיקות תמלילי זעם המצופים במנגינה, לעיתים נוקשה ולעיתים צוהלת ושמחה.

בין שלל השירים מאלבומיו השונים של אהוד, אחד השיאים במהלך הערב הגיע עם עלייתו של אייל פרידמן – קוואמי, לבמה, לביצוע ארבעה שירים יחד עם בנאי. גם קוואמי, כמו בנאי, הוא משורר מחאה חברתית, מוחה נגד עוולות הממסד כלפי מיעוטים, כלפי חלשים. לא אחת הצהיר על כך כאן, במועדון הזה.

הולכים על הקצה. בנאי וקוואמי. צילום: יובל אראל

לפני הדואט מספר קוואמי על ימיו כתלמיד בבית הספר, על האלבום ההוא של אהוד והפליטים, על השירה של קוואמי בהפסקות, מעין פס קול ילדות העומד ומתגשם כעת, והם יוצאים לדרך, משלבים כוחות ומנגינות, שרים ביחד ולחוד: "זמנך עבר" של אהוד, "רושם" של קוואמי ופורטיס, "מאבד את הקצה" של החלבות (כאן אהוד נותן את פרשנותו למאורעות הנשזרים בשירה) ו"ערבב את הטיח אחמד" – סוג של חיבור בין המחאה של אהוד למחאה של קוואמי. אני לא בטוח שהקהל מבין את המשמעויות, הוא זורם עם הקצב, עם הלהט, עם הפאתוס. קוואמי ואהוד נותנים את הקטע שלהם.

גם לאחר שקוואמי יורד מהבמה, אהוד ממשיך באותו להט, הקהל שבוי, שר את כל המילים, כשמגיעים לדקות האחרונות, המנגינות מתחילות להתערסל, להתמזרח, יש כבר ריקודים, נשברים כל הכללים, גם אהוד מתחיל לשלוח חיוכים, סוגרים את הלילה בחפלת מחאה פייטנית ומלכדת.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן