הפסנתרן היהודי-הונגרי הנודע אנדרש שיף כבש אמש (שלישי) את לב הקהל בבנייני האומה בירושלים עוד לפני שפתח בנגינת הקונצ'רטו ברה מז'ור של היידן: שיף, בראיון מוקדם, מחה בקול רם על מדיניותו האנטישמית לדבריו של ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן – והקהל באולם קיבל אותו במחיאות כפיים סוערות. דבריו של שיף נאמרו על רקע מחאתם של ראשי יהדות אירופה בנוגע למדיניותו של אורבן: מצד אחד הוא מגנה את האנטישמיות בפני מנהיגים יהודים ובפני התקשורת העולמית, ומצד שני, תחת פיקוח ממשלת הונגריה, מתרחשים גילויים אנטישמיים בוטים ברחבי המדינה.

ולקונצרט עצמו: בקלילות חיננית, אך בצליל מלא עם עמוד שדרה תקיף, פתח שיף את נגינת הקונצ'רטו ההיידני הפחות מוכר. הדגש בנגינתו היה על הבלטת העליצות הקונדסית המחויכת של המלחין, שתובע וירטואוזיות מהמבצע בעיקר בקדנצות שכתב. בהבליטו את הנושא הראשי ביד שמאל, בעוד יד ימין מנגנת בשקיפות מלאת אור את הסלסולים, עיצב שיף כל  פראזה במחשבה תחילה. אף צליל לא היה מקרי. הדגש של שיף על חידוד הארטיקולציה הפך את הנגינה לרצף פנינים מוצרטיות מלאות אור.

את הפרק האיטי ניגן שיף בנינוחות וינאית ובליריות.  רק בפרק הרונדו החותם, ה"צועני", ניכר במבצע שהוא אכן נצר למורשת בית-הבסבורג. התזמורת נענתה לשרביטו המרומז  בקלילות מלאת ברק ובחן וינאי. במיטבו היה שיף בהדרן הרומנטי, שניגן בפיוט לירי – קטע מתוך שירים ללא מילים של שומאן.

בצליל מלא, רחב ועשיר נפתחה הסימפוניה הרביעית במי מינור של ברהמס. אווירת המלנכוליה הקודרת אפיינה את הפתיחה. מהביצוע נעדרו בתחילה ריתמיות מנוקדת ובעיקר לכידות וברק. הפתיחה העייפה בכלי הנשיפה ואי-הניקיונות אפיינו  גם  את פרק האנדנטה, שאותו ניגנה התזמורת בכובד מהורהר וללא לגאטו. הדגש של המנצח על הארטיקולציה, שבר מבחינת מה את הרצף.   רק בפרק הסקרצו חזרה העליצות המחויכת והאש לנגינת התזמורת   הפילהרמונית שלנו – עם סולו מופלא בטובה וסדרת כלי נשיפה נהדרת. הגוונים שעטפו את הגוף בחיבוק הרעידו את נימי הנשמה. למרות התנועות המרומזות ניכר באנדרש  שיף ,שניצח ללא פרטיטורה, שהוא יודע היטב  כיצד להוביל את התזמורת להבלטת הניגודים בין הווריאציות הדרמטיות לאיטיות המאפיינות את הפרק החותם.

בצליל חם ומלא רגש פתחה התזמורת את הקונצ'רטו בסי מינור (אופ' 104) מאת דבוז'אק. לצ'לן ההונגרי מיקלוש פרני לא הייתה קשת רחבה וצליל סוחף. אך הליריות המופנמת שלו הייתה מדובבת למרות הצליל המעט קודר. הצ'לן עטור הפרסים ובהם פרס פבלו קזאלס, התעלה בנגינתו לדרגת תפילה אמיתית – לפסגת הרוחניות, כאשר התזמורת משיבה לו בצליל קצת רועם מדי. במיטבה הייתה הפילהרמונית  בפרק האלגרו החותם, שאותו ניגנה בקצביות ומרץ.

היה זה מפגש מרתק של התזמורת עם שני אמנים משכמם ומעלה הנאמנים לאמת המוזיקלית שלהם.