רְאֵה בְּנִי
הָאֹפֶק מִתְוַדֵּעַ בְּרַגְלֵינוּ
הַגּוּף מְעַטֵּר אֶת גְּבוּלוֹ
הַדָּם הוּא דַּרְכּוֹן
הַתָּמִיד

 יעקב ביטון, מתוך ספרו 'מחברות התבוסה', הוצאת הליקון, 2013                                                      

*****

מדור לדור עובר האני-מאמין. נכבשות כתפיו מִכֹּבֶד האחריות ודֻּבִּיוּת ההנחלה. חונה ונח, יָגֹר: היאך חש אני כאיני? האם במקום לגבור, הולכת הבהירות וחדלה לבעור? הרי הרתה המציאות, שכן נולדה בשעה טובה, הרציפוּת. איני יכול להאיר, לא לכוון. אינני יודע לנתק כבלי טבור, לא להרפות ממושכות התורשה. מתייגע ומאמין, בבתו.

אלי אליהו מתוך ספרו 'עִיר וּבֶהָלוֹת', הוצאת עם עובד, 2011

ירושה

 אֵינִי יָכוֹל לְלַמֵּד אוֹתָךְ דָּבָר. מַה יָכוֹל לָדַעַת
עַל חַיָּיו מִי שֶׁחַי פַּעַם אַחַת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לָשׁוּב
עַל עִקְּבוֹתָיו. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מִנַּיִן מַגִּיעָה הַנְּשָׁמָה
וְאֵיךְ נוֹצָר הַבָּשָׂר. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ עֹנֶשׁ
אוֹ שָׂכָר. אֵינֶנִּי יָכוֹל לִפְסֹל אֲפִלּוּ אֶת הָאֱמוּנוֹת
הַתְּפֵלוֹת בְּיוֹתֵר. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם אָדָם בּוֹחֵר
אֶת גּוֹרָלוֹ, אוֹ אִם הוּא מִתְגַּלְגֵּל בְּגוּף אַחֵר.
אֵינֶנִּי יָכוֹל לָדַעַת אִם הַזּוּלַת אֵינוֹ אֶלָּא מַבָּט
שֵׁנִי שֶׁל הָאֲנִי. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם אֲנִי הוּא
שֶׁנָּע בַּזְּמַן אוֹ שֶׁהַזְּמַן נָע בִּי. אֵינִי יָכוֹל לְלַמֵּד
אוֹתָךְ דָּבָר עַל הָעוֹלָם, בִּתִּי. זוֹ יְרֻשָּׁתִי.

עד לירח, כאילו איש חלל אינסופי אני, כאילו כנפיים משתרגות בעד חלונות לַוְיַן החלומות, מאמין התאוּרן התורן התמידי. אינו מרפה: אחזיק ואסב תשומת לב הזרקור, יום וליל. אור לבן, רך כמו שלג זך, יחמם אותך כאילו השמש מוחה מעל עיני הדרך, דמעות צל. נועי ככל הנוסק ונישא ברוחך. את הכתמים הנטבעים לעגון אתלוש כאילו פנינים שולה אני.

 רוני סומק מתוך ספרו 'מחתרת החלב', הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2005

 4 עצות לילדה רוקדת

 רִקְדִי כְּאִלּוּ אַף אֶחָד לֹא
מִסְתַּכֵּל עָלַיִךְ,
הֲיִי פיקסו הַמֵּנִיף מִבַּד הַגּוּף
כְּתֵפַיִם וְיָדַיִם,
תְּנִי לְמִכְחוֹל הָאֵשׁ לְהַשְׁחִיר
גֶּחָלִים בָּעֵינַיִם,
וְזִכְרִי שֶׁמֵּרֶגַע לֵדָתֵךְ אֲנִי עוֹקֵר
מֵרְצָפוֹת בּוֹעֲרוֹת מִתַּחַת לְכַפּוֹת רַגְלַיִךְ.

נושאת על כפיהָ תפילה ומאמינה. מודה ומתוודה על כי הושבה עם בוקר רוחה מן המנוחה. על כי ניתנו בה מרקם לספיגה ומצע רך להשכין בו ראשֵׁי משפחה. להביא נודדים יקרים מן הצחיחות אל נווה המדבר, מן התרדמה אל היקיצה. נדרכת להיקלע: קרוביי הרחוקים, מקלט אני, לזיכרונכם ברכה, שבו לשולחן, ארוחת שמש חמה מוכנה.

יהודית דריגס מתוך ספרה 'שעת הסדקים', הוצאת כרמל, 2010

מוֹדָה

הוֹרַי הַמֵּתִים שׁוּב פְּלִיטִים
בְּתוֹכִי
לוֹחֲשִׁים אֶת חַיֵּיהֶם
בְּמִרְפֶּסֶת סְגוּרָה,
עֵרִים לְיַד רֶבַע שֻׁלְחָן מְכֻסֶּה שַׁעֲוָנִית
גּוֹמְאִים תֵּה מֻחְלָשׁ
מִשַּׂקִּיּוֹת מְשֻׁמָּשׁוֹת,
מְרַשְׁרְשִׁים אֶת סִפּוּרָם
עִם פְּרוּסַת עוּגַת שְׁמָרִים,
וְאוֹתוֹ שָׁעוֹן מְעוֹרֵר הַמֻּדְבָּק בְּסֶלוֹטֵיְפּ
עֲדַיִן מְכַוֵּן אֶת כֻּלָּנוּ.

רגע אחד שקט בבקשה. הסכיתו, לא היתה זו שפת אֵם בה אני – הבן, חושב חולם ומתרחש. היתה זו שפת אב בה האני מאמין ומנבא, ועם זאת אותה חוקר. חרישית כמו שתיקה בשפת גוף הַמְּטַפַּחַת הדור הבא ברוח הדאגה, ברוח ההשגחה. הושם דגש בהקשבה לכל תו באהבה. לכל נקודת סוד. לכל שבריר עֲנָוָה. האם אהיה זנב לאריה בעל פני אדם? הכל נדם.

יואב איתמר מתוך ספרו 'חוד הלב', הוצאת קשב לשירה, 2012

 ספינקס

אָבִי כְּפֶסֶל הַסְּפִינְקְס.
חִידַת יָמָיו וְצַלְּקוֹתָיו –
דְּמָמָה.

אֶת אַהֲבָתוֹ טָמַן
בִּשְׁתִיקָתוֹ, בְּחִבּוּקָיו,
וּבַכְּרִיכִים שֶׁהֵכִין לִי
עַד הָאוּנִיבֶרְסִיטָה,
עַד שֶׁהִשְׁלַכְתִּי מִבּוּשָׁה.

כְּשֶׁאֲנִי מִתְקַשֵּׁר הַבַּיְתָה,
הוּא הֵד שְׁאֵלוֹתָיו
הַחוֹזְרוֹת כִּתְפִלָּה.

הַאִם אֶגַּע בְּשׁוּלֵי אַדַּרְתּוֹ?
לְעוֹלָם לֹא אֵדַע.

בין הדורות – דברי הימים, בין הקורות – אֵלֶם לילות. סבתא בשלה ונתנה, למי לא נשאר? למי שנשבר. אמא אמרה שאין חדש תחת השמש ושבכל דור ודור עומדים עלינו – מְקַדְּשֵׁי החלות, לכלות.  ואני? נחבאת בין השורות, עם שלל מרחקים המתהדקים על צואר העבר. בְּנִי ספוּן ומחוסה. אני מצילה אותו מידם של אויבי אדם. כך, מדור לדור.

ליאורה בן יצחק מתוך ספרה 'עיר פנימית', הוצאת אבן חושן, 2012

בין הדורות

מִבֵּין הָאֲלָפִים בְּאוֹשְׁוִיץ
יָצְקָה סַבְתָּא בֶּרְטָה מָרָק לְתוֹךְ כֵּלִים שְׁבוּרִים
כְּשֶׁתַּו צֶדֶק טָבוּעַ בְּמִצְחָהּ.

אִמִּי
שִׁנְּנָה לִבְקָרִים:
לְהִסְתַּפֵּק בְּמוּעָט וְלֹא לְהִתְבַּלֵּט.

וַאֲנִי גּוֹרֶפֶת עֲשָׂבִים שׁוֹטִים
מִבֵּין מִלִּים
שֶׁרַק הַנֶּפֶשׁ מַפְלִיאָה לְחַבְּרָן.

יַלְדִי, צִפּוֹר נַפְשׁוֹ מַפְרִיחָה זֵר כַּלָּנִיּוֹת
מִתּוֹךְ קֻפְסַת אַהֲבָה שֶׁקָּנָה
לְיוֹם הֻלַּדְתִּי

הוֹלֶכֶת זָהִיר פֶּן אֲקַמֵּט אֶת הַקֶּסֶם.

 *****

ענת חנה לזרע – משוררת, ספרה הראשון 'בְּעַד הַפִּרְצָה שֶׁבָּאֲוִיר' ראה אור השנה בהוצאת ספרי עתון 77.
כותבת רשימות ואנתולוגיות פואטיות, לאחרונה החלה בסדרת 'ערב פואטי צרוף' – אירועי שירת משוררים/ות.

[related-posts title="ענת חנה לזרע – רשימות קודמות בחיה רעה"]