העונה ה-11 של "ארץ נהדרת" חזרה לחיינו בששי בערב (ערוץ 2), אגב, יום לא אידיאלי. חיפשתי, לשווא, את המקבילות האקטואליות ללובה האגדית, למקפלות הסקסיות, לנערות הטיפשעשרה שהמציאו את הסלנג האולטימטיבי. בנבחרת מוגברת ומתוגברת על ידי שוסים כיעל פוליאקוב, ניתן היה לצפות שיהיה אקשן.

במקום זה קיבלנו תוכנית בינונית, עם פינות שלא יכולות לתפוש את מקומה המרתק של קשת ליבליך הברמצווש, למשל. ייתכן שהציפיות שלנו גבוהות מדי, אם כי גם בעונה שעברה התוכנית החלה לאבד גובה. לא שלא צחקנו פה ושם, אבל זה לא היה אותו צחוק שרצינו לצחוק, מכל הלב. שלא לדבר על היעדרה של סאטירה בועטת ונושכת. עכשיו יש לכך תירוץ נוסף: שישי בערב, תוכנית לכל המשפחה וכו'.

הפופיק המדבר בתפקיד בר רפאלי היה מוזר, שלא לומר די דוחה, פינת הליטוף המאויירת היתה ניסוי קצת שונה, אבל לא ממש הז'אנר המתאים, לא נראה כשייך אינטגרטיבית לארץ הנהדרת. מין סרט אנימציה למבוגרים א-לה משפחת סימפסון. אז מה? טל פרידמן בתפקיד נפתלי בנט האחוקי עשה תפקיד לא פחות טוב מכפי שהיינו מצפים ממנו, ואחד הקטעים הנוסטלגיים, זה של ליאת הר לב בתפקיד ליהיא השטאג, היה חביב.

קטעי ביבי היו חלשים למדי. יעל פוליאקוב מבוזבזת בקטע של להקת ארבע. לא נפלנו. אין כרגע עוגן מרתק לתוכנית כפי שהיו לה בעונות קודמות. ועדיין, מבחינתי, "ארץ נהדרת" היא עדיין תוכנית ההומור הטובה ביותר שיש לנו מתוך ההיצע שמזומן לנו, למרות שיש כמה שנוגסות בעקביה. אולי בהמשך הם ישובו חזרה.