Skip to content

משה זנזורי: סיפורו של גיבור נשכח

"תכתבי שזה קרה לפני ארבעים וארבע שנים וארבעה חודשים", ביקש ממני משה כשראיינתי אותו לכתבה לפני כחצי שנה. "כל כך הרבה זמן עבר, ולא התראיינתי אצל אף אחד". העיתוי כה מתאים: הדיונים על בקעת הירדן; סיפור גבורה כואב שנשמר בארכיון צה"ל
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

אני חייבת למשה זנזורי התנצלות. הוא הגיע לארכיון צה"ל לפני כחצי שנה, כדי להיזכר באותו יום מרגש, בטקס שבו קיבלו הוא וחברו, מנחם גלט, צל"ש על פעולה שכמעט עלתה להם בחייהם, אז, בזמנים של המלחמה בטרור בבקעת הירדן, במרס 1969.

זנזורי ראה את הקונטקטים של הצילומים מעיתון "במחנה" מאירוע קבלת הצל"ש, נזכר בפעם המי-יודע-כמה בסיפורו העצוב-שמח, בכה, התרגש… נתבקשתי אז ע"י שירלי, אחראית הספרייה שלנו, לראיין אותו כדי להעלות את סיפורו לאתר הארכיון. ראיינתי, התרגשתי, צילמתי והבטחתי לפרסם. אבל יום רדף יום, אירוע רדף אירוע, התחלנו לעסוק בקדחתנות באירועים של 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, והריאיון החשוב נדחה. רק לאחרונה נזכרתי בו שוב, ולכן אני מעלה אותו באכסניה מכובדת זו. ובפניך, משה היקר, הגיבור, סליחה ומחילה שרַק עכשיו.

משה נולד בלוב ועלה לארץ בגיל חצי שנה על האנייה "גלילה", היישר למחנה עתלית ומשם למעברה "מחנה ישראל", בסתיו 1949. אחר-כך עברה משפחתו להתגורר באור יהודה, שם הוא גר עד היום; נשוי ואב לארבעה ילדים, ויש כבר שמונה נכדים.

משפחתו מנתה שמונה אחים, מתוכם שלושה שירתו בקרבי ושניים מתוכם נפצעו: אחד בבקעה (משה) והשני בתעלה במלחמת יום הכיפורים.

משה זנזורי אוחז פלייר המתאר את פרטי התקרית וכן תמונה של הזחל"ם ההרוס (צילום: נטלי שוחט, ארכיון צה"ל)
משה זנזורי אוחז פלייר המתאר את פרטי התקרית וכן תמונה של הזחל"ם ההרוס (צילום: נטלי שוחט, ארכיון צה"ל)

משה התגייס לצבא בנובמבר 1966 והתנדב למג"ב, לפלוגת סיור ז', שהגזרה שלה נפרסה מאשדות יעקב ועד טירת צבי. תפקיד הפלוגה היה לסייר באזור בקעת הירדן, עמק בית שאן, להזיז אבני גבול, לוודא שאין חדירות ולטפל בתקריות גבול. מספר משה: "היינו צובעים את המשוריין בצבע לבן כדי שהירדנים יחשבו שמדובר בכוחות או"ם, ולא בצה"ל".

המחבל במערה

"לפני מלחמת ששת הימים", סיפר משה, "לא היו הרבה תקריות, אבל אחרי ששת הימים המצב השתנה. לקחו חלק מהיחידה, כולל אותי,  לקונטרה כדי לשמור על בית חולים עם שבויים סורים פצועים. אחר-כך הועברתי לירושלים. שם לנּו במלון 'גלוריה' ואבטחנו את שער יפו. כמו כן הוצבתי תקופה מסוימת במשטרת שכם. שם התקבלה ידיעה שיש מחבל בתוך מערה. גבי לסט, קצין המבצעים (לימים ניצב במשטרת ישראל) לקח אותי אתו במסוק של הצנחנים עם בחור בשם אלי יפרח כדי להסתער על המערה. בעת ביצוע הטיהור על ידי זריקת רימון, יצא מחבל עם רימון ביד ורצה לזרוק לעבר הכוח. הגשש הבדווי שהיה בכוח ירה עליו צרור והרגו.

"כשטיפלו בגופה נמצאה עליה קופסת סיגריות 'פריד' ועליה כתוב בערבית:' אני מוכן להילחם נגד ישראל למען מולדתי'. אז הוחלט לכסותו בסירה קוצנית ובסלעים. עד היום לא ברור מה עלה בגורל הגופה. זאת היתה הטראומה הראשונה שלי. אותו מחבל היה מוזנח, כנראה התחבא במערה מספר חודשים, ושערו היה פרוע וזקור. נראה מפחיד, לא אנושי. זה הותיר בי רושם שלא אשכח כל חיי". 

פיצוץ ביום שישי בשעה 19:00

במקביל למלחמת ההתשה בדרום, החל גל טרור בבקעת הירדן. מחבלים ניסו לחדור ליישובי בקעת הירדן: חמדיה, ירדנה, בית יוסף, טירת צבי ועוד. אנשי המושבים בקשו משר הביטחון דיין להחזיר את מג"ב לעמק.

מספר משה: "יום שישי אחד היה חסר נהג ביחידת מג"ב באשדות יעקב ואני נשלחתי למשימה. בשעה 19:00 ליד חדר האוכל בקיבוץ נשמע פיצוץ, ולמחרת יצאנו לסיור. ליד קיבוץ גשר נמצאו חלקי גופה פזורים בשטח, ומחבל פצוע התחבא בשיחים. השעון של המחבל המת נעצר על השעה 19:00, אז הבנו שמקור הפיצוץ היה משם. המחבלים הכינו מטען חבלה עם חוט דק, שמטרתו לפגוע בסיור שיעבור על החוט. אלא מה? היתה להם 'תאונת עבודה'. המחבל הפצוע הועמס על הג'יפ ונלקח לבסיס הצבאי בצמח, שם טופל רפואית ומנהלתית. זו הטראומה מספר שתיים שלי, ועוד לא הגענו לתקרית". 

התקרית 

ב-19.3.1969, יום ד' בערב, פנה אליו קצין המבצעים גבי לסט והודיע: "אתה לא יוצא לחופשה, אלא רק אחרי הסיור, כי הנהג לא הגיע להחליף אותך". ופה זה היה עניין של מזל –  או של חוסר מזל בעצם. הסיור יצא ב-20.3.1969 בבוקר על גבי זחל"ם. משה היה הנהג ומנחם גלט היה מפקד הסיור.

מנחם גלט ומשה זנזורי במעמד הענקת הצל"ש, מתראיינים לתקשורת (אוסף "במחנה", ארכיון צה"ל)
מנחם גלט ומשה זנזורי במעמד הענקת הצל"ש, מתראיינים לתקשורת (אוסף "במחנה", ארכיון צה"ל)

לשאלתי, מתי הכיר את מנחם, סיפר משה כי הכיר אותו עוד בטרם התגייסו. "עבדנו יחד בחשמל, התגייסנו באותו יום, הוצבנו באותה יחידה ונפצענו באותה תקרית אש. שוב, עניין של גורל. הזחל"ם נע על כביש אספלט ואנשי הסיור נעו ברגל במקביל בדרך העפר כדי לבדוק מיקוש ו/או עקבות. הנסיעה נעה באיטיות במקביל לאנשי הסיור, כשמנחם דרוך ומחפה עם תת מקלע 0.5. בשלב מסוים מנחם מבקש ממני לעצור. כשעצרנו, משום מה נשענתי קדימה על החלון ועישנתי סיגריה (דבר שהיה אסור, כעקרון), כשאני מביט ימינה לכיוון הירדן. לפתע יצאו מהפרדס שהיה בצד הדרך שני רשפי אש של בזוקה. אחד עבר מלמעלה ולא פגע, השני – פגע.

"ברור שהיתה להם כוונה לכוון ולפגוע, ואכן פגעו בול בזחל"ם. באותו רגע שמעתי את הרעש של הבזוקה שחודרת לגופי וחופרת בו, וגם היה באוויר ריח של עשן ושל  בשר חי, חרוך –  הבשר של גופי שלי. איכשהו ראיתי חתיכות מהגוף שלי על הכיסא…טראומטי…”, מתרגש משה, קולו רועד.

"מסתבר שהבזוקה יצאה מן הצד השני של הזחל"ם והתפוצצה מחוצה לו. אני ניצלתי רק כי הייתי כפוף, בזכות הסיגריה… במקביל, מנחם נפצע בין רגליו (רסיסים) ודימם. הוא רצה לפתוח את הדלת כדי לטפל בי, והיא סירבה להיפתח בגלל סגירה באמצעות בריח. אז צעקתי לו 'רק רגע…רק רגע…אני אפתח', זעקה שחוזרת שוב ושוב בסיוטים שלו, עד היום".

משה מתייפח בלי קול, פורק מעליו מטען של 44 שנה שמסרב לעזוב. גבר כאוב בן 64, שהתקרית נותרה צרובה בו בגוף ובנפש, ואינה מרפה.

"חשבתי שאני הולך למות. ככה מתים חיילים. אחר כך כך חשבתי מה תגיד אימא שלי", הוא משחזר זאת שוב וקולו נסדק  מבכי.

בסופו של דבר מנחם, שהיה פצוע כנראה קצת פחות ממנו, חילץ את משה והשכיבו לצד הדרך. הוא נעזר בחיפוי של הזחל"ם. אחר-כך עלה חזרה לזחל"ם וירה צרורות אוטומטיים לעבר מקור הירי.

לאורך כל הזמן הזה משה לא איבד את הכרתו. כעבור כעשר דקות הגיעו מטוסי חיל האוויר וזרקו פצצות לתוך הפרדס. החוליה כנראה חוסלה. 

החילוץ

מנחם ניסה לחבוש את משה בתחבושת אישית, אך התחבושת נספגה רובה ככולה בגבו הפצוע        (משה הראה לי את ה"תפר" העצום, הצלקת שנותרה לו מאז למזכרת בגב), לכן נטל מעיל רוח שהיה ברשותו וחבש את חברו באופן פרוביזורי. למרות שהיה פצוע, התעקש להציל את משה ולנקום את פציעתו הקשה. אז חשב שמשה לא יחזיק מעמד.

מאוחר יותר הגיע זחל"ם של צה"ל ופינה אותו לכפר רופין. משם, באמבולנס של הקיבוץ נלקח לבית-חולים עפולה. כשהניע את הראש הנתון במסכת חמצן, ידעו שהוא חי.

"בבית החולים  פגשתי את עייל, החובש הדרוזי של היחידה", מספר משה. "החלפתי עמו כמה מילים. שאלתי 'למה אני רועד?' והחובש ענה שלא אדאג, שאני מקבל עירוי דם. רק אז התעלפתי ואיבדתי את ההכרה. כעבור תקופה, כשפקחתי את עיני, ראיתי את אמי שהרגיעה אותי: 'אל תדאג, אתה אחרי ניתוח'. מסתבר שאיבדתי כִּלְיַה."

מאוחר יותר הסתבר לו כי לאורך כל זמן האשפוז, שלח מפקדו, גבי לאסט, מדי יום ביומו נהג עם ג'יפ שייקח את אמו לבית חולים עפולה ובחזרה לאור יהודה, למרות המבוכה והניסיון שלה לסרב למחווה.

מעמד קבלת הצל"ש

ב-1.5.1969, כשהחלימו קמעה מהפציעות, הגיעו הוא ומנחם גלט למשטרת בית שאן לטקס קבלת הצל"ש על לחימה אמיצה ועמידה איתנה מול חוליית המחבלים למרות הפציעות. במעמד נכחו כתבי עיתונות ורדיו רבים, ואז זכור לו שאמר "קל לי יותר להילחם במחבלים מאשר בעיתונאים". הוא גם זוכר שהיו אז אזכורים רבים ברדיו ובעיתונות באשר לתקרית.

למרות הגורל המשותף, משה סיפר לי כי אינו עומד בקשר עם מנחם, וכי היה שמח לחדש את הקשר.

קטע מתוך הכתבה מאת תום שגב בעיתון "במחנה" במעמד קבלת הצל"ש. שמאלי: משה זנזורי, באמצע, חברו לתקרית מנחם גלט (ארכיון צה"ל)
קטע מתוך הכתבה מאת תום שגב בעיתון "במחנה" במעמד קבלת הצל"ש. שמאלי: משה זנזורי, באמצע מנחם גלט (ארכיון צה"ל)

משה סיפר כי סיפור התקרית לא הופיע בעיתונות בלבד (אתרנו בארכיון את התמונות המקוריות של צלמי "במחנה" ממעמד קבלת הצל"ש) אלא בשני ספרים: "פלוגה ז' – ילקוט שירות", ספר תולדות הפלוגה מאת מרדכי (פולו) אלקסלסי וכן "הגבול – פרשיות בתולדות מג"ב" מאת יוסף ארגמן.

פציעתו הקשה של משה משפיעה עליו עד היום בכל אספקט של החיים, למרות שעברו כבר יותר מארבעה עשורים – סיוטים, שחזור מחדש של התקרית מדי יום, קושי להתפרנס, קשיי תפקוד בחיים האישיים, קושי בריאותי שנובע מאבדן כליה ועוד, אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת.

5 Comments

  1. shir murhsi
    18 במרץ 2015 @ 20:58

    מדהים לשמוע על סבא באמת גיבור אהוב שלא נשכח אוהבים אותך סבא 3>

  2. בן מרצ'י
    11 בפברואר 2014 @ 22:40

    מדהים לקרוא על הסבא שלי ופשוט להיות גאה ולהתרגש איתו ביחד נוגע ללב אין אנשים כמוהו.

  3. הדס חלבי
    19 בינואר 2014 @ 17:25

    גיבור אמיתי!! סיפור מרגש ונוגע ללב.. הטראומה כל כך חזקה, שקשה להוציא אותה מהלב…..

  4. Shali Zanzuri
    8 בינואר 2014 @ 3:44

    Real Hero

  5. אהרון זנזורי
    7 בינואר 2014 @ 18:52

    מרגש כל פעם שאני שומה ההיתי בגיל 6

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן