[rating=4]

יתכן שזו סטייה, אך יש גם הרבה הנאה להתבונן במשך שלוש שעות בחבורה של גברים חמדנים, שמנוונים את עצמם והורסים כל פיסה של תרבות סביבם. ב"הזאב מוול סטריט", ליאונרדו דיקפריו ("טיטאניק") מגלם את ג'ורדן בלפורט, חלפן מניות עם תיאבון בלתי נגמר לסמים, נשים והרבה מאוד דולרים. בהצגת עלילותיו, הסרט הוא אורגיה מפנקת ומזלזלת של שתייה לשוכרה, שאיפת קוקאין, בליעת כדורים, זיונים, צעקות, קללות, נאיפות, סחר ומכר, אך בעיקר ביזבוז ועוד ביזבוז.

כפי שציינתי בכתבתי הקודמת, רבים ממבקרי הוליווד לא אהבו את הסרט, אבל הקהל מוכיח אחרת ברגליו והסרט מעשיר את קופות בתי הקולנוע. מסתבר שהתרבות של היום אוהבת שהכול מוגזם, ויש אשר טוענים, כי במאי הסרט, מרטין סקורסזה ("החברה הטובים"), בקושי משתלט על העושר הוויזואלי, ובמשך שלוש שעות הוא חוזר על עצמו מספר פעמים עם בזבזנות ופריקת עול.

אבל סקורסזה ידוע כאחד מגדולי האמנות הקולנועית בעולם – והתשובה למבקרים: הוא עושה זאת במודעות רבה. הוא מותח את הקומדיה הבכחינאלית ודואג לזעזע את הצופים, גורם לחוסר אמון ואף לעצבות. הוא מביא למסך את התובנה שתאוות בצע היא דבר לא טוב: הורסת אנשים, רכוש ומערכות יחסים.

עם זאת, אין לטעון ש"הזאב מוול סטריט" הוא סרט עם מוסר, אבל זה בהחלט הסרט המצחיק ביותר של סקורסזה עד היום, וגם המודע ביותר. במהלך העלילה, ולא פעם, בלפורט מביט ישירות למצלמה ואומר שהוא לוקח 10-15 כדורי הרגעה ביום, חלק מדכאי דיכאון ואחרים ממריצים שונים ומשונים. בסרט הוא גם מתאר כיצד החל את דרכו בוול סטריט כילד טוב, בעת שפגש את מארק האנה (משחק מצוין של מת'יו מקונוהיי, "הסיפור של מאד"). האנה מעורר את בלפורט להיות רמאי. הוא גם מלמד אותו להשתמש בסמים, לשתות עד אין קץ ואף להכפיל ולשלש את כמות הפעמים שהוא מאונן.

אבל לאחר המשבר בבורסה ב-1987 ("יום שני השחור"), בלפורט משנה כיוון ואוגר חבורה של סגנים למזימתו האפלה: לרמות ולגזול מהעניים, כדי להעשיר את עצמו וחבריו. כנופיה של לא-יוצלחים, כמו דוני אזוף (ג'ונה היל, "סוף") וכוכבי משנה נוספים, הופכים לחבריו הטובים ביותר – לפשע, להנאות החיים ולסטיות גדולות מהחיים. נראה כי אי אפשר לגעת בבלפורט, המקיף עצמו בכל טוב שלא מסתכם רק בכסף. הוא עצמו יודע שכל מה שהוא עושה אינו חוקי. אבל הוא משכנע עצמו אחרת: זו אמריקה, עבדתי קשה בשביל הכסף, מגיע לי. למה לא?

"הזאב מוול סטריט" הוא סיפורו האמיתי של ג'ורדן בלפורט. בימים אלו הוא מדבר על זה בהרצאות, לפחות מאז ששוחרר מהכלא. האוטוביוגרפיה שלו מהווה את הבסיס לתסריט השנון והמצחיק של טרנס וינטר. הסרט רק מעצים את העובדות, כי בלאו הכי בלפורט מרגיש גדול, צבעוני, תוסס ובלתי אפשרי. בראיונות, דיקפריו כינה את דמותו "קליגולה" מודרני, והוא לא ממש מגזים. סקורסזה מביים את הסרט עם הרבה אנרגיה, וניזון מהטירוף בדמותו של דיקפריו. יחד הם שומרים על קצב הזוי ראוי לציון, ומשקפים את הכאוס חסר המעצורים של קומת המסחר בבורסה. "הזאב מוול סטריט" הוא סרט אכזרי ובלתי נשכח.