הספר "המקווה האחרון בסיביר" של אשכול נבו הוא במובן מסוים מיצוע ספריו הקודמים. שלא כמו ספריו הראשונים, שהתמקדו בהוויה החברתית הישראלית, וספרו הקודם,"נוילנד", בו ביקש לבחון את הפרויקט הציוני כולו, "המקווה האחרון בסיביר", פוסע בשביל הזהב. הספר אינו מסתפק בחייהם הפרטיים של דמויותיו ולא מתיימר לפרק את הפרויקט הציוני כולו, אלא מעמיד באור ביקורתי את היחס של מדינת ישראל לציבור העולים מברית המועצות.

העילה היא החלטתו של ראש העירייה להקים את המקווה בשכונה של יוצאי ברית המועצות, כאשר ברור שהמקווה לא ישמש את אנשיה. אבל הוא נבנה שם, בכל זאת. הספר מספר על משה בן-צוק, בעל-תשובה ועוזרו האישי של ראש-העיר של "עיר הצדיקים", אברהם דנינו, אשר בציווי האחרון ממונה על הקמת המקווה. המקווה ימומן מכספי יהודי מארה"ב בשם ג'רמיה מנדלשטורם, שרוצה להנציח כך את זכרה של אשתו. שיח החרשים בין רשויות המדינה לעולים מאפשר לעלילה רגעים טרגיים קומיים ומגלגל אותה אל סופה.

למרות נטייתו של נבו להקפיד על סגירת מעגלים המייצרת לעתים קלישאתיות, נבו אינו נכנע לציפיות הקוראים וקושר את הקצוות שנפרמו באופן מפתיע ולא מובן מאליו. עם זאת הקושי היותר גדול מתעורר מול הדמויות המאופיינות לעתים בסטיגמטיות.

הדמות הראשית, משה בן-צוק, הוא בעל תשובה שזיכרון אהבת נעוריו, איילת, רודף אותו. הבחירה להציג את בעל התשובה כמי שעברו החילוני רודף אותו מותירה דמות פלקטית בסיפור העולמי של ההתאהבות, ולא דמות מלאה העוסקת בחוויה הפנימית, המהותית, המטמורפוזית, של בעל התשובה בעצם חזרתו בתשובה.

אמנם בעל תשובה עלול לחיות את רוחות העבר אך היכן הוא החלק המהותי של זהותו החדשה. מכל מקום אין בכך בכדי לייחד את בעל התשובה מכל אדם אחר שרדוף באהבות קודמות, אלא רק בכדי לספח אותו אל כלל האדם.

כשקורא צולל לספר הוא מחפש את החוויה העיקרית של בעל התשובה הסיפורי, כיצד חווה את תהליך התשובה, את ההתמרה הזהותית, את האמת כפי שאותה דמות מספרת אותה. כל השאר עלול לתת תחושה של זיוף.

המִקווה האחרון בסיביר, אשכול נבו, כנרת, זמורה-ביתן – מוציאים לאור, 2013, 240 עמ'

[related-posts title="אודי נוימן- ביקורות"]