אולי אני טיפש מדי, אך אינני מסוגל להבין את משמעות הדרישה הישראלית שהפלסטינים יכירו בישראל כבמדינה יהודית. זה נראה כמו עוד תחבולה ערמומית של בנימין נתניהו להסיט את תשומת הלב מהבעיות האמיתיות. אם כך, המנהיגות הפלסטינית נפלה בפח. 

במקום לדבר על העצמאות של המדינה הפלסטינית שתקום, על גבולותיה, בירתה בירושלים, סילוק ההתנחלויות, גורל הפליטים ופיתרון הבעיות הרבות האחרות, מתקוטטים בלי סוף על הגדרת ישראל. בא לי לקרוא לפלסטינים: למען השם, העניקו להם את ההכרה המחורבנת! למי איכפת? 

בפי הנציגים הפלסטינים שתי תשובות. ראשית, הכרה בישראל כמדינה יהודית תהווה בגידה במיליון וחצי הפלסטינים שהם אזרחי ישראל. אם ישראל היא מדינה יהודית, מה מקומם בה? 

לדעתי, את הבעיה הזאת ניתן לפתור בסעיף בחוזה-השלום, שיקבע כי חרף כל מה שנאמר בו, האזרחים הפלסטינים בישראל ייהנו משוויון מלא לכל דבר ועניין. 

שנית, שההכרה ביהודיותה של ישראל תחסום את שיבת הפליטים. טענה זו חלולה עוד יותר מהראשונה. פיתרון בעיית הפליטים יהווה נושא מרכזי בחוזה השלום. יאסר ערפאת כבר הסכים שפיתרון הבעיה יהיה "מוסכם" – כלומר, שכל שיבה תהיה לכל היותר סמלית. עניין ההכרה במדינת ישראל כבמדינה יהודית לא ישפיע על כך. 

הוויכוח על דרישה ישראלית זו הוא כולו ויכוח אידיאולוגי. נתניהו דורש שהעם הפלסטיני יקבל את הנרטיב הציוני. הסירוב הפלסטיני מבוסס על הנרטיב הערבי, הסותר את הנרטיב הציוני כמעט לגבי כל אירוע שאירע ב-130 – או אף ב-5,000 – השנים האחרונות. אבו מאזן יכול פשוט להכריז: בסדר, אם תקבלו את דרישותינו המעשיות, אנחנו נכיר בישראל בכל הגדרה שתרצו – מדינה בודהיסטית, מדינה צמחונית, מה שתרצו. 

ב-10 בספטמבר 1993 – שהיה במקרה גם יום-הולדתי ה-70 – הכיר יאסר ערפאת במדינת ישראל, ובתמורה הכיר יצחק רבין בעם הפלסטיני, הכרה שהייתה גם היא בעלת משמעות היסטורית. למעשה הכיר כל צד בצד השני כמו שהוא. כלומר, הפלסטינים כבר הכירו במדינה היהודית. 

אגב, הצעד הראשון בדרך לאוסלו נעשה על-ידי ערפאת כאשר הטיל על נציגו בבריטניה, סעיד חמאמי, לפרסם ביום ה-17 בדצמבר 1973 בעיתון הלונדוני "טיימס" הצעה להסדר מדיני. בין השאר נאמר בה, "הצעד הראשון צריך להיות ההכרה ההדדית של שני הצדדים. הישראלים-היהודים והפלסטינים-הערבים צריכים להכיר אלה באלה כעמים, עם כל הזכויות של עמים." 

ראיתי במו עיניי את הטיוטה המקורית של ההצהרה הזאת, ובה תיקונים בכתב ידו של ערפאת עצמו. 

הבעיה של המיעוט הערבי בישראל – כחמישית מאוכלוסיית המדינה – היא רצינית מאוד, אך באחרונה יש לה גם צד היתולי. מאז שאביגדור ליברמן זוכה מאשמת שחיתות וחזר למשרד החוץ, הוא ממשיך בתעלוליו. פתאום הוא תומך במאמצי השלום של ג'ון קרי, מצב שמרגיז מאוד את נתניהו. 

למה, למען השם? ליברמן רוצה להיות ראש הממשלה, ובהקדם האפשרי. לשם כך עליו (א) לאחד את "ישראל ביתנו" עם הליכוד, (ב) להפוך למנהיג הליכוד, (ג) לנצח בבחירות לכנסת. אך מעל לכל אלה מרחף (ד): לזכות בחסדי האמריקנים. לכן ליברמן תומך עכשיו במאמץ האמריקני ובשלום. 

כן – אבל בתנאי אחד: שארצות הברית תקבל את תוכנית האב שלו למדינה היהודית. זוהי מלאכת-מחשבת של מדינאות יוצרת. ההצעה המרכזית היא להזיז את גבולות ישראל – לא מזרחה, כמצופה ממנהיג לאומני קיצוני, אלא דווקא מערבה. פירוש הדבר שהמותניים הצרים של ישראל יהיו צרים עוד יותר, כ-9 ק"מ בסך הכול. 

ליברמן רוצה לוותר על שטח שבו שוכנים כתריסר ערים וכפרים ערביים. שטח זה – ואדי ערה ועוד – ניתן לישראל  כמתנה על ידי מלך ירדן, עבדאללה ה-1, בהסכם שביתת-הנשק משנת 1949. עבדאללה, אבי-סבו של המלך הנוכחי, היה זקוק לשביתת נשק בכל מחיר. עכשיו רוצה ליברמן להחזיר את המתנה, תודה רבה. 

מדוע? מפני שבעיני האביר הזה של ישראל היהודית אין משימה חשובה יותר מאשר צמצום המיעוט הערבי במדינה. הוא לא מציע גירוש, חס וחלילה. בהחלט לא. הוא מציע לצרף את האזור, על תושביו, למדינה הפלסטינית. כתמורה, הוא דורש לצרף את גושי ההתנחלות בגדה המערבית לישראל. בשעתו נתן סטלין דוגמה להעברה של אזורים שלמים על תושביהם, כאשר שינה את גבולות פולין. אולי המצב דומה, חוץ מעובדה אחת: הגבולות של ליברמן נראים מטורפים לגמרי. 

ליברמן מציג את זה כתוכנית שוחרת שלום, ליברלית והומאנית. איש לא יגורש, שום רכוש לא יופקע. כ-300 אלף ערבים, כולם תומכים נלהבים במאבק למען מדינה פלסטינית, יהפכו בעצמם לאזרחי פלסטין. 

אז מדוע הם צועקים חמס? מדוע הם מגנים את התכנית כהתקפה גזענית על זכויותיהם? 

הסיבה היא שהאזרחים הערבים הם הרבה יותר ישראלים מכפי שהם מודים גם כלפי עצמם. הם חיים בישראל זה 65 שנה והתרגלו אליה. הם לא אוהבים את ישראל ואינם משרתים בצבאה, הם מופלים לרעה בצורות רבות, אך הם מושרשים עמוק בכלכלה הישראלית ובדמוקרטיה הישראלית, הרבה יותר מכפי שהם מודים. 

"הערבים הישראלים" (הם שונאים הגדרה זו!) הם בעלי תפקידים ומשרות רמות בבתי החולים ובבתי המשפט, גם בבית המשפט העליון, וגם במוסדות רבים אחרים. 

הפיכתם לאזרחים במדינה הפלסטינית היה גורם לצניחה של כ-80% ברמת-המחייה שלהם. פירושה היה אובדן הזכויות הסוציאליות שלהם (למרות שליברמן מבטיח להמשיך בתשלום למי שזכאים להם כעת). אחרי שהתרגלו במשך עשרות שנים לבחירות הוגנות ולהתנצחות הסוערת בכנסת, יהיה עליהם להתרגל לחברה שבה מפלגות חשובות הוצאו אל מחוץ לחוק, הבחירות נדחות שוב ושוב והפרלמנט ממלא תפקיד שולי. דבר חשוב נוסף הוא שמקומן של הנשים בחברה זו שונה מאוד ממקומן בישראל. 

מבחינות רבות, מצב האזרחים הערביים בישראל יחיד במינו. מצד אחד, כל עוד מוגדרת ישראל כמדינה יהודית, לא ייהנו בה הערבים מזכויות מלאות. מצד אחר, אחיהם בשטחים הפלסטינים הכבושים אינם מקבלים אותם כשייכים לגמרי לעמם. הם נטועים בשני הצדדים של המתרס. הם היו רוצים להיות מתווכים, גשר בין שני הצדדים לסכסוך, אבל זה נשאר בגדר חלום. 

אכן, מצב מסובך. 

בינתיים חורשים נתניהו וליברמן מזימה נוספת לתפארת יהודיותה של מדינת ישראל היהודית. כיום יש בכנסת שלוש סיעות השואבות אל קולותיהן מהציבור הערבי. הן מהוות כמעט 10% מהכנסת. מדוע לא 20%, כחלקם של הערבים באוכלוסיה? ראשית, מפני שיש להם הרבה יותר ילדים, שלא הגיעו עדיין לגיל הבחירה. שנית, מפני ששיעור ההימנעות מהצבעה שלהם גבוה הרבה מזה של היהודים. ושלישית, יש חמולות המקבלות שוחד כדי להצביע בעד מפלגות ציוניות. 

שיעור החוקים שנחקקו על-ידי הח"כים הערבים זניח. הצעות החוק שלהם נדחות כמעט באופן אוטומטי. מעולם לא הציעה אף מפלגה יהודית אחת לכלול אותם בקואליציה. אבל יש להם נוכחות בולטת, וקולם נשמע היטב. 

עכשיו, בשם ה"משילות" (מונח אופנתי שאפשר להשתמש בו כדי להצדיק כל פגיעה בזכויות האזרח) מציעים ביבי וליבי, כפי שמישהו קרא להם, לשנות את אחוז החסימה. 

אני נבחרתי לכנסת שלוש פעמים, כאשר אחוז-החסימה היה 1%. אחר-כך הוא הועלה ל-2%. עכשיו התכנית היא להעלות אותו ל-3.25%. בבחירות האחרונות זה היה מגיע ל-123,262 קולות. רק סיעה "ערבית" אחת (חד"ש) הגיעה לרף זה, וגם זה בקושי. אין ערובה שתצליח בכך שוב. 

כדי לשרוד, יצטרכו  הסיעות הערביות להתאחד וליצור גוש ערבי גדול. רבים חושבים שזה בכלל רעיון טוב. אבל קשה להגשים אותו. מפלגה ערבית אחת היא קומוניסטית, השנייה אסלאמית, השלישית חילונית-לאומנית. חוץ מזה ממלאות חמולות מתחרות תפקיד חשוב בפוליטיקה האלקטוראלית הערבית. הסיעות הערביות עלולות להיעלם בכלל. או שיהיה מצב ששתי סיעות יתאחדו ויחסלו את השלישית. 

אחדים מאנשי השמאל הישראלי מדברים על מפלגת חלומות – גוש פרלמנטרי מאוחד של כל הסיעות הערביות, מרצ, מפלגת-העבודה ואולי גם "יש עתיד" והתנועה – מאחמד טיבי עד ציפי לבני. גוש כזה היה מהווה אתגר רב-עוצמה לשלטון הימין. אבל זה יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי. אין סיכוי שזה יקרה בעתיד הקרוב. 

נראה שג'ון קרי והיועצים הציוניים שלו מזדהים עם הדרישה להכיר בישראל כמדינה יהודית או, גרוע יותר, כ"מדינת-הלאום של העם היהודי" (שאיש לא שאל אותו). הפלסטינים לא יוכלו לקבל את זה. 

אם המשא-והמתן ייכשל בנקודה זו, ישיג נתניהו את מטרתו האמיתית: לשים קץ למשא ומתן ולהטיל את האשמה על הפלסטינים. ובכלל, כל עוד יש לנו מדינה יהודית – מי צריך שלום?

[related-posts title="מאמרים קודמים של אורי אבנרי"]