Skip to content

העין השביעית בסלון המפנק של רני רהב

מה המחיר שקוראי הארץ שילמו ובוודאי גם צרכני יתר אמצעי התקשורת שילמו ומשלמים כיום בגלל היעדר כל חיץ חברתי בין מבקר ומבוקר - יחליט כל אחד מהקוראים. הקורא גם יוכל להחליט אם בכלל קיים מושג כזה: עיתונות חופשית בישראל
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

העין השביעית הוא כלי תקשורת ישראלי העוסק בסקירה וביקורת של התקשורת, ובפרט תקשורת המונים בישראל. מקור השם הוא פרפרזה על הביטוי "לשמור בשבע עיניים". כך כותב העיתונאי עוזי בנזימן (לשעבר מעיתון הארץ) בגיליון הראשון של העין השביעית: ‏"העין השביעית הוא בימה המזמינה את התקשורת הישראלית להתבונן על עצמה בשבע עיניים".

עד כאן ציטוט מהוויקפדיה העברית. כשלעצמי, לנוכח זהות הכותבים, סברתי כי בסופו של יום "העין השביעית" הוא מועדון גמלאי עיתון "הארץ" – העיתון לאנשים חושבים.

היום עורך את העין השביעית (כיום אתר אינטרנט) חנוך מרמרי, עורכו לשעבר של עיתון הארץ ודמות ידועה וביקורתית מאז ימי  "זו ארץ זו" ו"ניקוי ראש".

 (צילום מסך)
(צילום מסך)

העין השביעית לא יכול להתעלם מתופעת רני רהב ושפע הידיעות והרשימות העוסקות בדמותו המטרידה של יחצ"ן האלפיון העליון (או יותר נכון החלק העשיר של האלפיון העליון). רהב הוא ללא ספק דמות מרתקת החיה ופועלת ומשגשגת בעולם זר לרובנו, שאין לנו כל סיכוי להשתייך אליו או אפילו להבין על פי אילו חוקים הוא פועל. רהב הוא המגלם של החיבור החברתי בין ההון השלטון והתקשורת והוא במידה לא מבוטלת נמנה על היוצרים של הרישות העסקי (נטוורקינג) של המעמד העליון – רישות המתנהל על פי כללים משלו.

משהו על רני רהב ועסקי הרישות העסקי שלו לימד אותנו חנוך מרמרי ברשימתו קאטפיש. מרמרי, כך אנחנו למדים, ממש מחבב את רני רהב ובהיותו עורך הארץ אהב מאד להתייצב  "בסלון החברתי שהוא מארח בביתו למיוחסי התקופה, עם הקייטרינג הטוב בעיר והיין המובחר…"

אל הסלון של רני רהב "הוזמנו, אישרו ונהרו אליו ראשי המשק, האקדמיה, הפוליטיקה, יוצאי מערכות הצבא והמשפט – כל אלה שעד אז החליפו מלים בחתונות ובריתות מילה – מצאו עצמם ישובים בסלון מול מארח מרעיף, תחילה בדירתו הצנועה ברמת-גן ובהמשך בבית-המידות שרכש בסביון. נטוורקינג בהתגלמותו."

בתחילה נבוך מרמרי מהזמנתו לסלון המכובד – אולי, זאת לא נדע, חש כי לאור מעמדו הציבורי כעורך עיתון ביקורתי הוא אינו צריך לשהות שם: "אבל אחרי כמה מפגשים, שבהם ישבתי על נתח קצבים מול רקטור אוניברסיטה או שרה בכירה, שופט עליון או אמנית חשובה, וכמובן עם אנשים נעימים ותרבותיים שבהונם היה אפשר לרכוש כמה וכמה איים יווניים ואולי את בריטניה כולה – מפגשים שמהם יצאתי מתנודד משיחה טובה, ארוחה מענגת ואלכוהול משובח – הסרתי מעל פני את הבעת האורח המזדמן והתייצבתי בהם מרצון וללא תירוצים. בלא פחות משישה ולא יותר משמונת האירועים שבהם השתתפתי הורחבה משמעותית היכרותי עם המושכים בחוטים. אחרי הרבה שנות בונקר, זו הייתה לי חוויה מרעננת ומרחיבת אופקים"…

אין ספק שהחוויה הייתה מרעננת ומרחיבת אופקים ואפילו טעימה מאוד. מה המחיר שקוראי הארץ שילמו ובוודאי גם צרכני יתר אמצעי התקשורת שילמו ומשלמים כיום בגלל היעדר כל חיץ חברתי בין מבקר ומבוקר – יחליט כל אחד מהקוראים. הקורא גם יוכל להחליט אם בכלל קיים מושג כזה: עיתונות חופשית בישראל ועיתונאים עצמאיים, או שמא גם המבקרים הם אורחים רצויים המזדמנים מעת לעת לסלון של הילה ורני רהב. אני מניח שאיש מהקוראים אינו תמים לחשוב שהאירוח המפואר הזה ניתן כמתנת נדיבים וללא כל כווננת רווח – זה סותר את מהותו של הרישות העסקי.

לבסוף לא יכולתי שלא לתמוה מה עושים שופטי בית המשפט העליון בסלון של רני רהב. האם ראוי ששופטי בית המשפט העליון יתרועעו עם באי המועדון? לשם מה הם נזקקים לשירותי הרישות העסקי? האם עבור קרובי משפחתם? האם כללי האתיקה השיפוטית אינם אוסרים התרועעות כזו?

[related-posts title="מאמרים קודמים של משה גולדבלט"]

1 Comment

  1. לאה
    18 בינואר 2014 @ 18:27

    מבחינת טובת האזרח אין הבדל בין המציאות בחצר של פינטו, לזו בסלון של רני רהב. אותה נהנתנות מהכוח ובאותו בוז לחשיבה הביקורתית. ואם לא רק קציני משטרה אלא גם שופטים רקטורים ועורכים לוקחים חלק בחגיגה, מה הפלא שאין לנו אמון לא בעיתונים לא במערכת המשפט ולא במשטרה, שלא לדבר על האקדמיה שמזמן מכרה עצמה לשלטון

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן