"12 שנים של עבדות": כן, אנחנו יכולים

סרטו של הבמאי סטיב מקווין, שהוכרז היום בין המובילים במועמדויות לאוסקר, הוא סרט כואב, עוצמתי ועם הרבה כוונות טובות, אבל אינו יצירת מופת כפי שנוטים לחשוב

Print Friendly

[rating=4]

"12 שנים של עבדות", המוביל במספר המועמדויות לאוסקר (יחד עם "חלום אמריקאי" ו"כוח משיכה") עוסק בארצות הברית, קצת לפני מלחמת האזרחים, כאשר האזרח האמריקני ממוצא אפריקני ממדינת ניו יורק, סולומון נורת'ופ, נחטף ונמכר למטרות עבדות.

הסרט הוא בהחלט קפיצת מדרגה משמעותית לבמאי סטיב מקווין ("רעב", "בושה"), כשהוא מותיר אחריו סרטים אמנותיים שעסקו בשביתות רעב או התמכרות למין. כעת הוא נכנס לעובי הקורה ונוגע באחד הפרקים הכואבים ביותר בהיסטוריה האמריקנית: העבדות. סביר להניח שזה הסרט שייקח את פרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר, כפי שזכה בטקס גלובוס הזהב.

מעביר את המסר. התמונות באדיבות קולנוע לב

מקווין להוט להטביע את חותמו על סיפור זה, ובכל זאת הוא גם רגיש מאוד לטעם הקהל בארצות הברית. מצד אחד, יש הרבה תמונות חיות ושקטות של עבדים המצולמים לצד מטעי כותנה, בהתאם לסגנון האמנותי האיטי אשר כה מאפיין את הבמאי. מצד אחר, כדי לשבח את אופן הצילום האיטי של מקווין – ולכאורה החלטתם של בעלי האולפנים, הולחן פסקול מאלף של כינור, פרי יצירתו של האנס זימר (המלחין של "מלך האריות", "שודדי הקריביים"), המועצם בהמשך גם עם תזמורת ענקית ומקהלה.

"12 שנים של עבדות" מבוסס על זיכרונותיו של סולמון נורת'ופ (צ'יווטל אג'יופור, "אמריקן גנגסטר"), אמריקני ממוצא אפריקני, שנולד כבן חורין ובשנת 1841 נחטף ונמכר לעבדות. סרטו של מקווין מראה כיצד הועבר בין בעלי עבדים שונים: השחקנים פול ג'יאמטי ("דרכים צדדיות"), בנדיקט קאמברבאטץ' ("אוגוסט: מחוז אוסייג'") ומייקל פאסבינדר ("פרומתאוס", השחקן שעובד באופן קבוע עם הבמאי).

אמריקה בלי מסכות. באדיבות קולנוע לב

מתוך חבורה של נוגשים קשוחים אלו, פאסבינדר מגלם את הגרוע מכולם – מגדל כותנה המכנה את עצמו מאסטר אפְּס, אדם שכסף, כוח, ויסקי ותשוקה הפשיטו ממנו כל טיפת מוסר. אם ברצונו של נורת'ופ לשרוד, והוא אדם אינטליגנטי ומשכיל – הוא חייב לשמור אמת זו מאדוניו.

אי אפשר שלא להימנע מהשוואת "12 שנים של עבדות" לסרט "ג'אנגו ללא מעצורים" – סרטו מלא הקריקטורות וההומור של קוונטין טרנטינו. כאן הסרט הוא רציני, ללא טיפת הומור, ובעצם מחקר מפוכח ומאוד מודע לעצמו אשר אינו מטיף לקהל הצופים. יש בו מנעד של סצנות מלאות עוצמה, מתמשכות וכואבות במיוחד, כמו למשל תמונה ארוכה במיוחד כשנורת'ופ תלוי מצווארו על עץ, רגליו בקושי מגיעות לקרקע, בעוד שחיי המטע ממשיכים סביבו. בהחלט סצנה שגורמת לצופים לנוע במושבם.

אבל לא כל הנקודות בסרט ראויות לציון לשבח, כיוון שהסרט לא ממש מתחבר או מתגלגל בפני עצמו. ראשית, הוא לפחות 20 דקות ארוך מדי (מתוך שעתיים ו-13 דקות), ואילו המבנה האפיזודי שבו נורת'ופ עובר מבעלים לבעלים, שובר את מקצב הסרט. הופעת אורח מאוחרת שנכנסת לתמונה הוא בראד פיט (המשמש גם כאחד המפיקים של הסרט), מקפיץ את הסרט ומעורר בו תקווה.

"12 שנים של עבדות" בהחלט מעביר את המסר שבו סבלו אמריקנים ממוצא אפריקני בתקופת העבדות. יש אף קולות הטוענים כי הסרט ביקורתי מדי עבור הקהל האמריקני. יחד עם זאת הוא בהחלט לא זוועתי כמו אוניית העבדים בסרט "אמיסטאד" של סטיבן שפילברג או מתקתק מדי כמו "המשרת" – המספר את ההיסטוריה של התנועה לזכויות האזרח מנקודת מבט של משרת שחור ששירת שמונה נשיאים בבית הלבן. בעיקרו של דבר, מדובר בסרט טוב עם כוונות טובות, שלא קל לצפות בו: אם כי אני לא משוכנע שמקווין מספק את יצירת המופת שכה רבים שיבחו.

Print Friendly

על אודות שי שגב

שי שגב משמש כמבקר הקולנוע והטלוויזיה של מגפון. בעבר הרחוק למד קולנוע ותקשורת, ואף גמע קילומטראז' מכובד כבמאי ותסריטאי טלוויזיה. בשנים האחרונות משמש ככתב היין האלכוהול של Ynet, עורך מגזין יין וגורמה, מגזיני תעופה, תיירות ומלונאות מובילים. בעבר שימש כעורך הכלכלה והמזון של מגפון, עורך ראשי של מגזין הנדסת מים, כתב מסעדות ומבקר היין של ידיעות אחרונות, גלובס, מגזין Timeout ודרך האוכל. שגב כבר הספיק לכתוב ולערוך חלק מאתרי המזון, ביקורת המסעדות והיין המובילים בישראל, תוך היותו שופט יין ומזון בתחרויות בכל רחבי העולם. בזמנו הפנוי, מכהן כיו"ר ועדת היין של האקדמיה העברית ללשון. בזמנו הלא פנוי, משמש ככותב נאומים לבכירי ממשל ולראשי חברות בארץ ובעולם.
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, סרטים, תרבות, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.