Skip to content

"עומאר": הסרט שלא עושה הנחות לישראלים ולפלסטינים

סרטו של הבמאי האני אבו אסעד, שמתמודד על האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, מציג עלילה אמינה על היחסים המורכבים בין השב"כ לציבור הפלסטיני ומשחק מצוין של שחקנים צעירים ומוכשרים. אז למה הוא מוקרן רק בסינמטקים?
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

[rating=4]

"עומאר" הוא אחד הסרטים הבודדים שמופקים מעבר לגדה ובהחלט הסרט הפלסטיני הראשון שמתמודד על פרס הסרט הזר בטקס האוסקר של 2014. סרטו החדש של האני אבו אסעד ("גן עדן עכשיו", סרט שזכה בגלובוס הזהב בקטגורית הסרט הזר בשנת 2005) מתעסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני, מנקודת ראי לסרט הישראלי שזכה בפרס אופיר השנה, "בית לחם". צוות השחקנים מורכב כמעט כולו מכישרונות צעירים, חדשים וחסרי ניסיון, ואבו אסעד מספק עלילה אמינה ויעילה, דרמה שעונה על הסקרנות "מה קורה בשטחים" של הקהל הבינלאומי, אם כי הסרט מתקשה למצוא הפצה מסחרית בארץ, וחבל מאוד, ועל כן מוקרן רק בסינמטקים.

נוכחות חזקה ועיניים מלאות הבעה. אדם בכרי ולים לובאני
נוכחות חזקה ועיניים מלאות הבעה. אדם בכרי ולים לובאני

הסיפור מתרחש בכפר ערבי המפוצל בדיוק באמצעו על ידי חומת הביטחון הישראלית. עומאר (אדם בכרי) גר בצד אחד, אבל אהובתו, נדיה (לים לובאני), שעדיין הולכת לבית הספר, מתגוררת בצד השני. אחיה המבוגר של נדיה, טארק (איאד חוראני) והשכן שלהם, אמג'ד (סאמר בישאראת), הם חברי ילדותו של עומאר, והשלושה תוקפים בסיס ישראלי סמוך לכפר.

לאחר כמה ימים השב"כ דופק על דלתו של עומאר, ומכאן בעצם מתחיל הסיפור. הסרט פועל על קו האמינות – עם מי עומאר עובד: עם חבריו או עם השב"כ? אחרי נקודה מסוימת, העלילה מתחילה להסתבך בפיתולים של עצמה, שחלקם צפויים, אחרים קצת מופרכים, אבל אבו אסעד מנווט בביטחון על פני המהמורות, תוך שמירה על סיפור הדוק, ומוסיף אינספור היבטים פוליטיים, כפי שהם נראים מהצד הפלסטיני.

עלילת "עומאר" מקבילה והפוכה לזו של "בית לחם" הישראלי: מצד אחד, שני הסרטים עוסקים במערכת היחסים שבין משתפי פעולה פלסטיניים ומפעיליהם בשב"כ. מצד אחר, בעוד יש הטוענים כי "בית לחם" הוא סרט שמייצג את הימין הישראלי, "עומאר" נוקט עמדה המעוררת אי נוחות בקרב הקהל הישראלי. דמותו של עומאר אפלה, שטנית, קומית ואנושית כאחד – היא מזכירה את סרטי הפילם נואר של שנות ה-40, ובהחלט מותירה חותם בלב הצופה.

לאדם בכרי נוכחות מצלמה חזקה והעיניים מלאות ההבעה של לים לובאני יודעות להעביר את המסרים מבלי להשתמש בדיאלוג, ואילו וואליד זואייטר, השחקן המנוסה היחיד בצוות (וגם אחד ממפיקי הסרט) מצליח לגלם את הסוכן הישראלי המרושע, רמי, באיכות כמעט אנושית.

גורמים רשמיים במדינת ישראל בוודאי יטענו שהייצוג בסרט אינו הולם, ההליכים אינם אמינים והמדים וכוחות הביטחון לא אמיתיים; אך גם הפלסטינים לא יאהבו את ההתייחסות למלשינים רבים כל כך בקרבם והקריאה האינסופית למעשי אלימות ופיגועים. אבל אם שני הצדדים מתלוננים, סביר להניח שאבו אסעד עשה משהו נכון.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן