הוויכוח הציבורי שצמח בעקבות הסיפור המטלטל שכלל בתוכו את אדם ורטה בתפקיד המורה הסורר, ספיר סבח בתפקיד התלמידה הלוחמת והגרופי חותכת קו ירוק של מיכאל בן ארי, שר החינוך שי פירון בתפקיד הדג ורשת אורט בתפקיד המקלדת הימנית של המחשב השלישי משמאל במשרד של רני רהב, היה אמור להיות סיפור שיכריע פה סוגיה מאוד חשובה.

בינתיים לא הספקנו להגיד "מגילת העצמאות" והדיון כבר ברח לכיוון הכל כך בנאלי והלא מעורר הדים של השמאלני-משתמט-עוכר ישראל מול ימני-פאשיסט-שונא אדם ואנחנו הקמנו את המדינה, אתם קילקלתם את המדינה, אנחנו הרוב, אנחנו הרוב. בלי משים גם נשמע התוק תוק של נרגילת השלום מהולת הוודקה מה שגרם לשליפה מהירה של השד העדתי, שחשב שכבר נהיה לו שקט מאז אמנון לוי, ערסים, פרחות, חננות והופ, שכחנו מה הייתה השאלה.

אם ננקה לרגע את כל המסביב, הדיונים שצריכים לעלות מאותה פרשה הם לא מי יותר גבר ואיך ספיר סבח תגדיר לעם ישראל מי באמת פה יותר צודק. הדיון המשמעותי בעיני הוא איך בימים של מדיה חופשית תלמידה אחת יכולה לגרום לאדם לאבד את פרנסתו כאשר גופי תקשורת שונים בולעים את הסנסציה המרגשת בלי לבדוק את העובדות. הדיון היותר חשוב אולי – איך מלמדים אנשים, שבעוד מספר חודשים יאחזו נשק בידם, להיות אזרחים ואיפה חופש הביטוי מתנגש עם חופש ההקשבה ובעיקר עם עצמו.

אחד הדברים שהכי בלטו לי בהפגנת התלמידים שנערכה למען המורה אדם ורטה בתיכון בטבעון היה אותו תלמיד שהתנגד להפגנה וניגש אל אחד המורים. אם יש חופש ביטוי בבית הספר, שאל התלמיד, אז למה לי אתם לא מרשים לבוא לכאן עם חולצה של כהנא חי? על פני המורה ניכר שבאותו רגע הוא ממש חשש להגיד אפילו אות אחת שלא במקום, ובצדק. דמוקרטיה וחינוך זה חשוב, אבל אם בשל מכתב אחד לשר החינוך אפשר לפטר אותך מהעבודה, לא פלא שתחשוב קודם על הלחם שאתה צריך להביא הביתה. המורה זרק משהו על זה שגם בארץ נהדרת עושים מערכונים על צה"ל ועל ידי כך מעבירים עליו ביקורת במקום להגיד את המתבקש מאליו: כהנא חי זה ארגון שהוצא אל מחוץ לחוק עוד לפני שאותו תלמיד ואפילו ספיר סבח נולדו. זה לא משנה אם אתה יותר מאמין בזכותנו על הארץ או יותר מאמין בזכויות אדם –  גם לדמוקרטיה יש גבולות – ובית ספר במדינה דמוקרטית לא יכול לאפשר הבעת תמיכה בארגון שהוכרז כארגון טרור.

מצד אחד באים המתנגדים ואומרים – אלו ילדים, זהו מורה, הוא יכול להשפיע עליהם, בית הספר אמור להיות נייטרלי. זה לא כל כך מסתדר בשורה אחת, אגב, עם אותה ספיר סבח שענתה על שאלה ששאל אותה עודד בן עמי בראיון בערוץ שתיים, שאם המורה היה אומר שצריך לבנות עכשיו מאתיים וחמישים התנחלויות זה היה מפריע לה פחות. הרי אם כל כך מפריע לתלמידה תמימה הבעת דעה פוליטית שעלולה לשטוף את מוחה הזך שעוד כמה חודשים הולך להתגייס לצה"ל, זה אמור לעבוד לשני הכיוונים, לא?

בנוסף, איך אפשר ללמד במגמה שנקראת מחשבת ישראל ופילוסופיה בלי לעורר חשיבה, ואיך אפשר לעורר חשיבה בלי הבעת דעה? איך זה עובד? הרי גם כשמלמדים היסטוריה, אפשר ללמד אותה ממגוון זוויות ראייה. רק על תקומת הארץ אפשר להציג את האצ"ל לדוגמה בתור ארגון ציוני שאנחנו חייבים לו את חיינו כאן, ומהצד האחר, אפשרלהציג אותו כארגון טרור. שתי הזוויות נכונות ויש עוד הרבה דרכים להגדירו, כולן נכונות וכל אחת בקלות יכולה להחשב ללא אובייקטיבית. אז על אחת כמה וכמה לימודים במגמה שנקראת מחשבת ישראל, שהמילה חשיבה טמונה בשם עצמו, ופילוסופיה, שאבני הבסיס שלה הן שאלות שדנות במוסר.

קשה לטעון שהנוער בישראל רך ונתון להשפעה עיוורת על ידי מוריו בזמן שכל שני וחמישי מופיעה ידיעה בעיתון על מורה שחוטף מכות מתלמיד. מעבר לזה, במקרה שאנו עוסקים בו שופטים מורה על סמך מכתב של תלמיד עוד לפני שבוררו העובדות לאשורן. אי אפשר לצעוק שצריך עוד מורים איכותיים במדינה כי זה מה שיבנה את העתיד ומהצד האחר לא לתגמל את אותם אידיאולוגים שהולכים לעבוד במשכורות לא מזהירות במיוחד ואפילו לא זוכים לגיבוי מספיק מהגורמים שאמורים לתת להם גיבוי.

אם נעזוב לרגע את האידיאלים ונתמקד בעובדות – אי אפשר להתעלם מהעובדה שבית הספר אורט בטבעון עמד בשנת 2013 על 98.8% מתגייסים מקרב הבנים, 96.6% מתגייסות מקרב הבנות ומתוך סך התלמידים 10.9% יוצאים לקצונה. אז אולי הבעת דעה פוליטית בכיתה היא דווקא טובה? אולי חינוך לחשיבה לא באמת סותר אידיאלים ציוניים ואולי, רק אולי, זה שיש לך מורה "שמאלני" או "ימני" מוצהר לא יהרוס לך את החינוך?

השאלות שצריכות להשאל היא מה זה חינוך בכללי, מה זה חינוך לאזרחות ואיך עושים את זה, לא מה זה שמאלני ואיפה סבא וסבתא שלך נולדו. בית ספר אורט בטבעון הוכיח, עובדתית, שזה שהתלמידים שלו מחונכים לחשיבה חופשית לא גורע מהערכיות שלהם. להפך. ההפגנה שקיימו התלמידים השבוע ביוזמתם הוכיחה שהם יודעים להיות אזרחים טובים בהרבה מאזרחים אחרים, בוגרים, שאפשר לערוך אתם היכרות לא נעימה בתגובות לפוסטים של מיכאל בן ארי בפייסבוק, וזה לא בגלל שאותם טוקבקיסטים הם ימנים, וזה לא בגלל דעתם על תהליך השלום. כנראה שבבית הספר שלהם לא היה מורה, מחנך, שלימד אותם להבדיל בין פלורליזם וחשיבה לבין סתם הסתה ושפיטה עיוורת.

(כותבת המאמר היא בוגרת תיכון אורט גרינברג בטבעון).