Skip to content

ריק ויקמן בישראל: הכי קרוב לשלמות

הקלידן והיוצר הבריטי ריק ויקמן הפליא בנגינתו במועדון "רדינג3" בתל-אביב. יובל אראל התענג על הצלילים המופלאים של אליל נעוריו
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

הכל החל לפני 40 שנה, הייתי בסביבות גיל העשרה, אחד מתחביבי היה האזנה לרוק מתקדם, להקת  יס – YES נחשבה אז ובצדק, לאחת מלהקות הצמרת החשובות בתחום, הרכב שכלל את הסולן ג'ון אנדרסון, הגיטריסט סטיב האו, נגן הבס כריס סקוויר, המתופף ביל ברופורד וכמובן הקלידן, היוצר המאוד מאוד מוכשר ריק ויקמן.

אלבומיהם Fragile, Close to the Edge, Yessongs, Tales from Topographic Oceans ו-Relayer, שהושקו במחצית הראשונה של שנות השבעים העמידו על המפה המוזיקלית סטנדרטים אחרים לחלוטין למוזיקה בת זמננו. רק הרכבים כאמרסון לייק ופלמר (ELP) וג'נסיס נחשבו כנוגעים בפסגות האינטלקטואל המוזיקלי שיצרה להקת יס.

מה הוא מחולל שם על הקלידים. צילום: יובל אראל
מה הוא מחולל שם על הקלידים. צילום: יובל אראל

יחד עם עבודתו של ויקמן עם ההרכב הוא עסק גם בפרויקטי סולו, שניים מהם היוו יצירות מאסטרפיס של שנות השבעים. הראשון הוא אלבום הסולו השני – The Six Wives of Henry VIII, שכשמו הכיל שישה קטעים נפרדים בסגנון הבארוק המתארים את קטרין מארגון, אן מקלייבס, קטרין הווארד, ג'יין סיימור, אן בוליין וקטרין פר – שש נשותיו של המלך ההולל, שלא זכו להגיע לשיבה טובה בלשון המעטה.

הפרויקט השני הוא האלבום  Journey to the Centre of the Earth, שהיווה יצירה סימפונית מורכבת כולל קריינות על פי ספרו של ג'ול וורן. אלבומי סולו אלו, לצד אלבומי שנות השבעים של להקת יס, היוו פס קול הטמון עמוק היטב היטב במגירות זכרוני.

הייתה זו פשוט הארה כאשר נודע לי שריק ויקמן מגיע למופע בארץ, היה ברור שאני אהיה שם, והיה מאוד ברור שאמצא את עצמי יושב הכי קרוב שרק אפשר מטווח אצבעותיו על הקלידים. ההזדמנות התממשה השבוע כאשר ויקמן הופיע במועדון "רדינג3" כחלק מפרויקט הופעות בסדרת פרוגרסיב בהפקת Progstage המתקיימות במהלך החורף הנוכחי במועדון.

על במה ריקה מתפאורה, במקום עשרות קלידים ואביזריהם האלקטרונים, ניצב לו פסנתר כנף שחור. בדיוק בריטי שראוי לאמץ בארצנו, בשעה הנקובה, יצא מיסטר ריק ויקמן מאחורי הקלעים לקדמת הבמה, עוטה על עצמו מעיל גשם שחור ארוך ונעול בנעלי ספורט לבנות, לא ממש אלגנט, חצי קז'ואל, שיער הבלונד שלו כבר לא גולש הרבה מעבר לכתפיו ואת פניו מעטר זקנקן ספק בלונד ספק לבנבן.

 ויקמן בן ה-66 קד קידה אל הקהל ופותח עם צלילי קנון בדי מז'ור המלווה בכינורות הנשמעים בהקלטת רקע. ברגעים אלו אני עדיין לא קולט את גודלו של הרגע. כשפרץ האדרנלין נרגע קמעה אני מוצא את עצמי יושב בכיסא המרכזי הכי קרוב לבמה ולפסנתר.

דמות מיתולוגית הלובשת בשר ודם. צילום לי ווילקינסון
דמות מיתולוגית הלובשת בשר ודם. צילום לי ווילקינסון

ואז זה מתחיל, ערב מוזיקלי שבו אני יושב אל מול, על פי תחושתי וזכרונותי, סוג של אלוהים מורם מעם, דמות מיתולוגית הלובשת בשר ודם, גם יודעת להתבדח ולספר מיני אנקדוטות. כאן הוא ישב עם קט סטיבנס (הרבה לפני שההוא הפך ליוסף אסלם ונעלם מעל מפת הפופ) ומספר איך נכתב השיר Morning has Broken,  מספר על העבודה עם דויד בואי ששכנע אותו שפסנתר הוא הבסיס לכל יצירה, מפרגן לחברו מלהקת יס, ג'ון אנדרסון, ובין לבין משלב נגינה משלל יצירותיו.

מבחינתי רגע השיא הוא ביצוע לפסנתר בלבד של שתי הקטרינות מנשותיו של הנרי השמיני. אני לא יודע אם לנעוץ את עיני באצבעותיו של פסנתרן מלידה, לנסות ולהבין מה הוא מחולל שם על הקלידים, או לעצום עיניים ולתת לחוש השמיעה להתענג על הצלילים הנטועים עמוק עמוק בתת התודעה שלי ונשלפים אחד אחרי השני עם הנגינה. וויקמן ביצע את הקטעים ההם מהנרי השמיני, קטעים שכתב עם ג'ון אנדרסון, לצד הקטעים הקלאסיים וביצוע מחווה לקט סטיבנס.

בתוך תוכי רציתי שהמופע יהיה משותף עם בנו אדם ויקמן, קלידן מפואר בפני עצמו, שחלק ניכר מהקריירה שלו הוקדש לעבודה עם להקת בלק סאבאת' של אוזי אוסבורן. וואו, זה היה יכול להיות ערב מטורף, אבל גם המעט שנטלתי לעצמי מהערב הספיק לי עד קץ הימים.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן