Skip to content

אם זכויות האדם בישראל, שולמית אלוני, הלכה לעולמה בגיל 85

שולמית אלוני לא השאירה שום ישראלי אדיש למעשיה ולדעותיה ולא עשתה חשבון לאיש. היא רכשה לעצמה אוהדים ותומכים מושבעים, כשם שרכשה לעצמה אויבים בנפש, שחלקם לא היססו אף לאיים עליה ולנסות לפגוע בה. אחד ממקלליה החריפים ביותר היה הרב עובדיה יוסף שאף אמר באחת מההזדמנויות ש"צריך לעשות משתה ביום שתמות". הוא לא זכה לראות את […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

השרה וחברת הכנסת לשעבר, שולמית אלוני, הלכה הבוקר לעולמה בגיל 85. הלווייתה תתקיים ביום ראשון הקרוב, בשעה 16.00, בכפר שמריהו.

עם היוודע דבר מותה פרסמה יו"ר מרצ, זהבה גלאון, הודעת אבל: "אני כואבת מאוד את פטירתה של שולמית אלוני, מייסדת רצ, מנהיגתה הראשונה של מרצ ומורת דרכי, ושולחת בשמי ובשם כל מרצ את תנחומי ואהבתי למשפחתה.

"אמיצה ופורצת דרך, לוחמת צדק חסרת פחד". (צילום: רן מלמד)
"אמיצה ופורצת דרך, לוחמת צדק חסרת פחד". (צילום: רן מלמד)

"אלוני היתה אשה אדירה, אמיצה ופורצת דרך, לוחמת צדק חסרת פחד, והיא לעולם תישאר דמות השראה חסרת תחליף לכל ישראלי שהשוויון וזכויות האדם בלבו", אומרת ח"כ גלאון. "אלוני עמדה על משמר זכויות האדם, והכניסה את שיח זכויות האדם לתודעה הציבורית.

"במו ידיה היא הפכה את ישראל למקום שטוב יותר לחיות בו, ומעולם לא הפסיקה להילחם על הערכים בהם האמינה ועמם תמיד תהיה מזוהה: שלום, שוויון מוחלט בין כל בני האדם ללא הבדל דת, מין, גזע ומגדר, וחופש מלא מכפייה וניצול.

"יחד עם כל מרצ אני מתאבלת על לכתה, של מי שייצגה את הכרזת העצמאות האותנטית, ומתחייבת להמשיך בדרכה ולפעול להגשמת הערכים שלאורם חיה ושעליהם הגנה במשך כל שנות פעילותה הציבורית המפוארת".

ראש הממשלה בנימין נתניהו שוחח הבוקר עם פרופסור נמרוד אלוני וביקש להביע את צערו על פטירתה של שולמית אלוני. נתניהו: "אני שולח את תנחומיי למשפחת אלוני. על אף המחלוקות העמוקות שהיו בינינו לאורך השנים, הערכתי את תרומתה לציבוריות הישראלית ואת נחישותה של אלוני לעמוד בנחרצות על הדברים שהיא האמינה בהם".

נשיא המדינה שמעון פרס ספד הבוקר לשולמית אלוני: "הייתה לוחמת של שלום וזכויות האזרח בישראל, הטביעה חותם במאבקן של נשים, של מיעוטים ושל החלשים בחברה אשר נדחקו לשוליים. היא הייתה לוחמת דמוקרטית חברתית נועזת. לשולמית היה צירוף נדיר של אינטלקט חד, עוצמה אישית, דעה משל עצמה וכל זה יחד עם רגישות חברתית מרתקת. היא משכה אחריה ממיטב הנוער והדפה מליבה דעות קדומות. היא היתה אישיות שהשאירה חותם בפינות שונות במפת הארץ ובדפים שונים של העגלה היהודית והישראלית, כלוחמת למען הגנת ישראל בפלמ"ח ובהגנה, כחברת כנסת וכשרה בממשלות ישראל – לכל שפנתה היא הלכה בקומה זקופה, בנפש חפצה וללא כניעה וללא יאוש. היא ראתה בחיים מכלול אחד שיש לו חזיתות שונות: עת של חלוציות, עת של מלחמה ועת של שלום. עת של נטיעת שתילים ועת של עקירת עשבים שוטים". 

עוד סיפר הנשיא: "בדרכנו חלקנו שני ציוני דרך משמעותיים, כפר הנוער בן שמן ובהמשך קבוצת עלומות. טעמם של ימים אלו ליוו אותנו כל חיינו גם כאשר דרכנו הפוליטיות נפרדו".

יו"ר מפלגת העבודה, יצחק (בוז'י) הרצוג: שולמית אלוני הייתה מנהיגה חשובה במחנה גדול בישראל. אומץ לבה ורגישותה לשמירה על זכויות אדם היו מודל לחיקוי לדור שלם. היא תיזכר כלוחמת נועזת למען השלום, דו קיום וזכויות מיעוטים. שולמית אלוני חוללה שינוי משמעותי בשיח הציבורי ושברה את החומות הבצורות של תפיסות עולם מיושנות ופרדיגמות שאבד עליהן הקלח ועל כך עם ישראל צריך להוקיר לה תודה. מפלגת העבודה מרכינה את ראשה ומשתתפת באבל בניה ומשפחתה. יהיה זכרה ברוך.

ח"כ שלי יחימוביץ (העבודה): "שולמית אלוני היתה גדולת הלוחמות על זכויות אדם בישראל, והניחה את הבסיס לפמיניזם הישראלי שאינו מתבייש ואינו מגמגם בתובעו זכויות שוות לנשים. אלוני הייתה אשת שמאל ציוני עזה ואמיצת לב, שלא עשתה חשבון לאף אחד, נלחמה על עמדותיה, ולא פעם שילמה על כך מחיר. הכרתי אותה היטב ושאבתי ממנה השראה, דמותה תהיה תמיד דוגמא ומופת למאבק פוליטי עיקש לצדק, שוויון ושלום. יהי זכרה ברוך".

"שברה את החומות הבצורות של תפיסות עולם מיושנות" (צילום: ציפי מנשה)
"שברה את החומות הבצורות של תפיסות עולם מיושנות" (צילום: ציפי מנשה)

שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון: "שולמית אלוני, שהלכה הבוקר לעולמה, הייתה חלק חשוב ובלתי נפרד מהציבוריות הישראלית במשך שנים ארוכות, ותרומתה לשיח הדמוקרטי בישראל הייתה רבת משמעות. למרות שבמהלך השנים היו חילוקי דעות מהותיים בהשקפותינו בנושאים שונים, תמיד הערכתי את נחישותה להיאבק על עמדותיה ולהשמיע אותן בקול רם וברור, כמו גם את דאגתה הגדולה למדינת ישראל ולעתידה. הוויכוח איתה לעולם היה מאתגר, שכן משנתה הייתה סדורה ואמונתה כנה. הערכתי מאוד את צניעותה ואת יושרה ויושרתה, ואת מאבקה פורץ הדרך למען זכויות אדם וזכויותיהן של נשים, באופן שגרם לשינוי חיובי בדמותה ובאופיה של מדינת ישראל. יהי זכרה ברוך".

שר הפנים, גדעון סער: "כלת פרס ישראל, השרה לשעבר שולמית אלוני ז'ל היתה בעיני תמיד אשה מרשימה, חזקה עם מחויבות ועומק של השקפת עולם ליברלית.

"היא הייתה מנהיגה פורצת דרך, פרלמנטרית בחסד ונושאת הדגל של זכויות האזרח וקידום מעמד האשה. לא השתייכנו לאותו מחנה פוליטי, אך הדבר מעולם לא השפיע על הערכתי הכנה והעמוקה אליה. יהי זיכרה ברוך".

רן מלמד, סמנכ"ל עמותת ידיד: "היה לי הכבוד הענק להיות דוברה של אלוני במהלך מערכת הבחירות בשנת 1992 ולאחר מכן במשרד החינוך. לא הייתה גדולה ממנה בהגנה על זכויות אדם ואזרח ולא משנה מה מינו, גילו, מוצאו או נטייתו המינית. מורה בחסד שלא התביישה להגיד את מה שהיא חושבת בלי לעשות חשבון (כנראה שלמדתי משהו ממנה). לפני שבועיים פגשתי את בנה, דרור, בכנסת. שאלתי אותו לשלומה. ידעתי שכמו אמא שלי היא סובלת משטיון. אמר שלא ממש טוב. לא חשבתי שיעבור זמן כה קצר וההודעה תתפרסם.

"היא תהייה חסרה לחברה הישראלית שרובה בכלל לא רצתה לקבל אותה ולא קולטת עד היום כמה היא חייבת לה".

שולמית אלוני נולדה ב-29 בנובמבר 1928 בתל אביב בשם שולמית אדלר, לאב נגר ולאם תופרת. נצר לשושלת רבנים מצד סביה, יהושע אדלר ומשה פאלושק. בנעוריה הייתה חברה בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ובארגון "ההגנה".

שולמית אלוני ז"ל. לא השאירה אף ישראלי אדיש (צילום: ויקיפדיה)
שולמית אלוני ז"ל. לא השאירה אף ישראלי אדיש (צילום: ויקיפדיה)

באתר פרסי ישראל מסופר על שולמית אלוני כי היא גדלה בבית שהיו בו "ספרים ועיתון ושירה". היא הייתה ילדה שקוראת ספרים, והיא נשארה כזאת גם היום. את הוריה יוצאי פולין, צאצאי רבנים ולמדנים, היא זוכרת כאנשים משכילים ונחמדים, יפים וגבוהים ודוברי שפות. על אף המצוקה הכלכלית עשו כל שביכולתם כדי שהיא ואחיה הצעיר מרדכי (שטבע ומת בברכת השחייה בבן שמן) לא יסבלו מחסור. האם יהודית, תופרת אמנית במקצועה, והאב, הנגר דוד, התגייסו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ושני ילדיהם נקלטו בקבוצת "עלומים" ברעננה ואחר כך בבית הספר החקלאי בבן שמן. "זאת הייתה תקופה מעצבת. בתקופה ההיא כבר עבדתי לפרנסתי. בכיתה ז' ברעננה, ואחר כך בבן שמן, הייתי בין הילדים שעבדו, כי לא שילמו בשבילם או לא שילמו מספיק" (מתוך ספרה הביוגרפי "לא יכולה אחרת").

בבן שמן היו לשולמית מורים מצוינים כמו, ד"ר זיגפריד להמן, פרופ' אריה לודוויג שטראוס, יזהר סמילנסקי ויצחק ואהל (לימים פרופסור בפקולטה לחקלאות ברחובות וחתן פרס ישראל ב-1992), ומרצים אורחים כמרטין בובר ולאה גולדברג, והם פתחו לה עולמות שבמקום אחר אולי לא היו מתגלים לה. עולם הספרות הקלאסית ריתק אותה. היא אהבה פילוסופיה והייתה חזקה במתמטיקה, אבל בחרה בדרך ההוראה. בגיל 16 היא עלתה לירושלים לסמינר בית הכרם. "אהבתי ללמד" – אומרת שולמית אלוני. – "עבדתי בהוראה במשך 12 שנה. לימדתי ברובע היהודי של העיר העתיקה ערב נפילתו בתש"ח, בשליחות "ההגנה". לימדתי ילדי עולים אחרי קום המדינה.

בשנת 1952 נישאה לראובן אלוני (לימים ממייסדי מינהל מקרקעי ישראל וראש המינהל האזרחי במרחב שלמה), והם עברו להתגורר בכפר שמריהו. לזוג נולדו שלושה ילדים: דרור אלוני, ראש מועצת כפר שמריהו, אל"מ במילואים ולשעבר מנהל הגימנסיה העברית הרצליה; פרופ' נמרוד אלוני, פילוסוף של החינוך בסמינר הקיבוצים; ובמאי הקולנוע אודי אלוני. ראובן אלוני נפטר בשנת 1988.

שולמית אלוני. תמונות הילדות צרבו את תודעתה (צילום: אתר הכנסת)
שולמית אלוני. תמונות הילדות צרבו את תודעתה (צילום: אתר הכנסת)

אלוני כיהנה כחברת כנסת בשבע כנסות וכשרת החינוך, שרת המדע והאומנויות וכשרת התקשורת  בממשלות ישראל. אלוני נחשבת לאם זכויות האדם בחוק הישראלי ולאחד מהסמלים של השמאל הציוני.

אלוני החלה את פעילותה במפא"י, הקימה את רצ ולאחר מכן הנהיגה את מרצ. היא כלת פרס ישראל לשנת תש"ס על תרומה מיוחדת למדינה ולחברה.

שולמית אלוני לא השאירה שום ישראלי אדיש למעשיה ולדעותיה. היא רכשה לעצמה אוהדים ותומכים מושבעים, כשם שרכשה לעצמה אויבים בנפש – שחלקם לא היססו אף לאיים עליה ולנסות לפגוע בה. היא לא עשתה חשבון לאיש והציגה את דעותיה בחריפות ובבוטות וספגה תגובות חריפות ממבקריה. אחד ממבקריה ומקלליה החריפים ביותר היה הרב עובדיה יוסף, שאף אמר באחת מההזדמנויות ש"צריך לעשות משתה ביום שתמות". הוא לא זכה לראות את היום הזה מכיוון שהלך לעולמו לפניה.

בראש סדרי העדיפויות שלה ראתה אלוני את המאבק למען זכויות האדם ופעלה למען החלשים, המובטלים, העניים והמיעוטים בחברה. אלוני פעלה רבות גם למען זכויותיהם של פלסטינים, מעבר לקו הירוק, שנפגעו לדעתה על ידי השלטון הישראלי.

שולמית אלוני עצמה סיפרה כי שתי תמונות מימי הילדות נצרבו כל השנים בתודעתה. האחת קשורה ליחסים שבין עמה לבין בני עם אחר והשנייה לגורל עמה. בתמונה הראשונה, משנת 1936, הפכו יהודים ברחוב נווה שאנן בתל אביב עגלה של רוכל ערבי, מלאה בביצים ובפירות. בשנייה, בראשית שנות ה-40, באחת השבתות בשעת בין ערביים, סיפר מורה לתלמידים בחדר האוכל בבן שמן על הידיעות הנוראות שהתחילו להגיע מאירופה על רדיפות היהודים. "התמונה הזאת של השפלת האדם היא בלתי נסבלת", אמרה שולמית אלוני לעדית זרטל בספרה הביוגרפי "לא יכולה אחרת".

אחד מספריה הרבים: נשים כבני אדם (מעמוד הפייסבוק של שלי יחימוביץ')
אחד מספריה הרבים: נשים כבני אדם (מעמוד הפייסבוק של שלי יחימוביץ')

תפיסתה החברתית כלכלית הייתה סוציאל-דמוקרטית. אלוני קראה למדינת ישראל לחזור להיות מדינת רווחה ולגלות סולידריות כלפי מעוטי היכולת. היא נודעה גם במאבקה בכפייה הדתית ודרשה להוציא מן הרבנות את האחריות הבלעדית למעמד האישי ונאבקה נגד החקיקה הדתית ונגד הקצאת כספים עודפים לטענתה לחרדים. אלוני גם חיתנה זוגות פסולי חיתון בנישואים אזרחיים. היא לחמה גם על שיפור מעמד האשה – ועסקה בחקיקת חוקים למניעת אפליית נשים ולחיזוק מעמדן.

אלוני נאבקה גם למען הקמת מדינה פלסטינית עוד בשנות ה-80, בתקופה שעצם השיח עם אנשי אש"ף היה מנוגד לחוק. לאחר שפרשה מתפקידיה הנבחרים החריפה אלוני את התבטאויותיה בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעקבות אינתיפאדה השנייה התבטאה אלוני בראיונות לכלי תקשורת ישראליים וזרים ובכתיבת מאמרי פובליציסטיקה. בין התבטאויותיה: "רק בישראל יכול רוצח להגיע לדרגה של שר ביטחון"; "ישראל מבצעת פשעי מלחמה"; "אנחנו תמיד משתמשים באנטישמיות כתירוץ"; "על שרון לעמוד לדין" ו"ישראל… הפכה למשטר אפרטהייד, למעשה, וזה מתבטא באפליה בתקציבים לשירותים ולפיתוח. ישראל היא מדינה אתנוקרטית ולא דמוקרטית". אלוני התנגדה בצורה חריפה למבצע עופרת יצוקה וטענה כי "הפכנו את עזה למחנה מעצר ענק שבו מיליון וחצי איש. אין יוצא ואין בא. מי שנמצא במחנה מעצר זכותו להגיב". אלוני הרחיבה את ביקורתה לכלל הציבור הישראלי וטענה כי "אנחנו פשוט עם נבזה. מה שאנחנו עושים בשטחים גרוע מכל הפוגרומים שעשו ליהודים".

שולמית אלוני שירתה בפלמ"ח במהלך מלחמת השחרור ובין השאר שירתה ברובע היהודי שבעיר העתיקה בירושלים בתקופת המצור. היא התחנכה בכפר הנוער בן שמן (אחד ממוריה שם היה ס. יזהר) ובסמינר למורים ע"ש דוד ילין בירושלים. היא בוגרת הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים. בזמן שלמדה באוניברסיטה, עבדה כמורה.

בשנות ה-50 פעלה במסגרת "צעירי מפא"י". בשנים 1957-1965 הנחתה בקול ישראל תוכניות רדיו בשם "מחוץ לשעות הקבלה" ו"הנושא בטיפול", ובמסגרתן טיפלה בנושאים של קיפוח אזרחים על רקע נושא זכויות הפרט, נושא שהיה מרכזי אצלה בכל שנות פעילותה הפוליטית. בתכניות הרדיו האלה זכתה להתבלט כלוחמת נחושה למען זכויות האדם ובין השאר חתרה לפתרון בעיות הנובעות מהלכות הנישואים ועסקה רבות גם בסוגיות של מעמד האישה.

שולמית אלוני יזמה גם את הקמת מוסד נציב תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה, כדרך נוספת לטיפול בפגיעה של הממסד בזכויות הפרט. בשנת 1966 הקימה את "המועצה הישראלית לצרכנות" ועמדה בראשה עד 1970.

בשנת 1965 נבחרה לכנסת השישית כנציגת המערך. עם היבחרה, החלה לטפל במרץ ובקנאות בנושא זכויות האזרח ונגד כפייה דתית בישראל. היא התקשתה לראות במפא"י את ביתה, בעיקר בגלל עימותיה עם גולדה מאיר. כדי "לבעוט" את גולדה מאיר למעלה מחוץ למפלגה, הציעה אותה אלוני כמועמדת לנשיאות המדינה. לכנסת השביעית לא נבחרה, ובסופו של דבר, על רקע העימות עם גולדה מאיר, פרשה ממפלגת העבודה והקימה את התנועה לזכויות האזרח ולשלום (רצ). התנועה השתתפה בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, וזכתה בשלושה מנדטים.

בממשלתו הראשונה של יצחק רבין, שהוקמה ביוני 1974, כיהנה כשרה בלי תיק, אך התפטרה כעבור ארבעה חודשים במחאה על שיצחק רפאל, שנחשד בקבלת שוחד ב"פרשת תל-גיבורים", מונה לשר עם הצטרפותה של סיעת המפד"ל לקואליציה. בשנים 1975-1976 הייתה מייסדת שותפה ומראשי יעד.

בבחירות לכנסת התשיעית ירד כוחה של רצ, והיא זכתה במנדט אחד בלבד. לאחר בחירות אלה הוקמה קואליציה בראשות הליכוד, ואלוני הייתה מהדוברות החריפות נגד המגמות שהובילה ממשלה זו. אלוני סירבה להצטרף לממשלת האחדות הלאומית של שנת 1984, וכן נשארה עם חמשת המנדטים של רצ מחוץ לממשלה שהוקמה ב-1988. בתקופה זו בלטה במלחמתה בכפייה הדתית לאחר עליית כוחן של המפלגות החרדיות.

בבחירות לכנסת השלוש עשרה רצה בראשות רשימת מרצ שהורכבה מרשימות "רצ", "שינוי" בראשות אמנון רובינשטיין ומפ"ם. רשימת מרצ זכתה להישג משמעותי של 12 מנדטים שסייעו לרבין להקים את ממשלתו השנייה, בשנת 1992. היא מונתה לשרת החינוך והתרבות, אך לאחר עימותים עם הדתיים על רקע התבטאותה בנושא האבולוציה נאלצה לפרוש מתפקידה בשנת 1993, והסתפקה בתפקידים של שרת המדע והאמנויות ושל שרת התקשורת. בזמן הקצר שבו כיהנה כשרת החינוך היא הצליחה לקבל משאבים משמעותיים למערכת, שזכתה לעדנה שלא נראתה שנים. בין השאר, לכל תלמידי היסודי באותם ימים נוספה שעת לימודים שלמה, וגם האקדמיה זכתה לחיזוק דרמטי.

בימיה כשרת התקשורת פרסם משרד התקשורת מכרז להקמת רשת סלולרית שנייה, בנוסף לחברת פלאפון, מהלך שהוריד בצורה משמעותית את עלות הרכישה והשימוש בטלפונים סלולריים.

לאחר רצח רבין ולקראת בחירות 1996 הודיעה אלוני על פרישה מהחיים הפוליטיים, ובמקומה נבחר ליו"ר מרצ יוסי שריד. מפרישתה ועד היום, מרצ לא הצליחה לשחזר את ההישג האלקטורלי של בחירות 1992.

בשנת 1999 קיבלה אלוני את אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג.

בשנת 2000 הוענק לה פרס ישראל בקטגוריה של תרומה לחברה, וזאת חרף מחאות הממסד הדתי, כולל עתירה לבג"ץ שנדחתה. בין נימוקי השופטים לקבלת פרס ישראל נאמר כי הפרס ניתן לה בזכות "מאבקה על כבוד האדם וזכויותיו היסודיות והטבעיות, היותה פה לאזרח, מאבקה למען תיקון עוולות, הנפת דגל השוויון בין העמים והאמונות השונות בישראל והכבוד ההדדי". השופטים הוסיפו כי "רבים מן הנושאים שעליהם נאבקה אלוני בעוז כחלוצה לפני המחנה הפכו במרוצת השנים לנחלת הכלל, וכמה מהם אינם שנויים עוד במחלוקת".

בבחירות לכנסת ה-16, ה-17, ה-18 וה-19 הוצבה במקום 120 האחרון הסמלי ברשימת מפלגת מרצ לכנסת.

1 Comment

  1. גידי
    24 בינואר 2014 @ 15:50

    אני לא מזדהה עם רוב דעותיה ,אך היה בה משהוא אמתי שורשי ובאיזה מקום הערכתי אותה על כך.
    יהי זכרה ברוך.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן