כתב "המערכת" (יום שני, ערוץ 2) לקח על עצמו משימה: לחיות מ-2500 שקלים לחודש ולהתערות בקהילה של אנשים שחיים מתחת לקו העוני. התוצאה: סרט מהחיים על אנשים שהמושג "לא גומרים את החודש" אינו רק אמירה עבורם, אלא מציאות עגומה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
בלב הפריים טיים, בין המאסטר ומשחקי שפים, סדרות דרמה קומיות וקומדיות דרמטיות של סטנדאפיסטים, צצה לרגע תוכנית על העוני. באמצע התוכנית סדרת פרסומות של אנשי מעמד הביניים הגבוה, שנראית לפתע זרה למציאות. הבמאי מיכאל גא"י, חבר "המערכת" עם מיקי חיימוביץ', לקח על עצמו משימה, לחיות מ-2500 שקלים לחודש ולהתערות בקהילה של אנשים שחיים, לפי הקריטריונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ושל משרד האוצר, מתחת לקו העוני.
אלא שאלה לא סתם עניים. אלה עניים עובדים. זוגות שעובדים ומפרנסים את עצמם עם שניים-שלושה ילדים, ו"לא גומרים את החודש" זו אינה סתם אמירה בשבילם. זאת מציאות שבה החשמל מתנתק באמצע נאומו הנוגע ללב של שר אוצרנו, זה שבא לעשות שינוי ואכן עשה שינוי, לרעה, יאיר לפיד. גם למדנו בהזדמנות זאת על המצאה חדשה של חברת חשמל, שרלוונטית לאנשים שאין להם: "טוקמן" של חשמל. מטעינים, והמונה רץ, עד שהכסף נגמר ושוב אין חשמל, עד שיהיה שוב כסף לשלם עליו.
גם העניים רוצים עתיד טוב יותר לילדיהם, והם חשים אשמה וחוסר אונים כשאינם יכולים להבטיח אותו לילדיהם. ברור שידענו זאת, ברור. עכשיו אנחנו גם רואים זאת בעינינו, וזה הרבה פחות נעים לקיבה.
אנחנו מקבלים נתונים לפיהם כ-25% מתושבי מדינתנו הם עניים, שליש מהילדים עניים, מצב העוני אצלנו הוא הגרוע ביותר מכל המדינות המפותחות. אלה מילים שאין להן הרבה משמעות אם לא רואים את המציאות הזאת בעיניים. מצד שני, כשרואים את שמרית מנשקת את בנה הקטן, זה נראה כל כך נורמלי. מצד שלישי, כששומעים את אורן בת ה-15 שכבר התקבלה לתואר ראשון באוניברסיטה, אבל אין אפשרות לממן לה זאת, הלב מתכווץ. כן, יש כאן הרבה צדדים למצב, זה הרבה יותר מורכב מכפי שהיינו רוצים שיהיה.
ועדיין, העוני הזה, שאנחנו רואים, הוא כאילו לא כל כך נורא. הוא עדיין מצטלם טוב מדי. נכון, קשה, קשה בלי אוטו, אבל תחבורה ציבורית, גם אם פחות נוחה, היא אפשרות קיימת. ובתוך כל זה, הבמאי שלנו, מיכאל, מתלבט לא רק בחיים השאולים, בהם הוא לא מצליח לסיים את החודש עם 2500 שקלים, אלא גם בחייו האמיתיים הוא לא גומר את החודש עם 9000 שקל, והמינוס הולך וגדל. יחי ההבדל הקטן.
מיכאל עשה סרט מהחיים, גם שלו, גם שלנו, גם של העניים בישראל, אלה שעובדים, אלה שאין להם מספיק לחיים טובים, אבל איכשהו שורדים בינתיים. הם לא ניזונים מפחי האשפה, הילדים מסתדרים איכשהו גם בלי מחשב ובלי סרט כל שבוע או חודש. אנחנו מרחמים, אבל איכשהו לא עד הסוף. לא מספיק כדי לרצות לעשות שינוי מהפכני.
המומחים מדברים. מדברים על מדינה שפעם השקיעה פי עשר בתושביה והולכת ומצמצמת את ההשקעה הזאת. שירותי בריאות ורווחה הולכים ומצטמקים, ומה שאנחנו רואים בסרט, זאת תוצאה הכרחית. מסבירים לנו שהשיטה הכלכלית שלנו לא מאפשרת ורק שינוי דרסטי של השיטה יאפשר לאנשים הנחמדים שראינו בסרט לחיות חיים שיש בהם תקווה. אבל לפיד וחבר מרעיו ידאגו לכך שהשינוי הזה לא יקרה. זאת לא השיטה שהם מאמינים בה. חזרה לחברה שדואגת לרווחתם האמיתית של כל תושביה, זאת לא השיטה הקפיטליסטית. זה לא בא בחשבון. והמדינה? ממשיכה לתרץ את עצמה לדעת.
ירמי עמיר
29 בינואר 2014 @ 11:14
תודה לכם על התגובות. "מגפון" ימשיך ללוות את הנושא בכל המדורים בעיתון, ולא להרפות, כי זו גם אחת הסיבות להקמתו.
ירמי עמיר
29 בינואר 2014 @ 11:12
תודה לכם על התגובות, "מגפון" ימשיך ללוות את הנושא, בכל המדורים בעיתון, ולא להרפות.
גניה
28 בינואר 2014 @ 15:39
ראיתי את הסרט הזה אתמול בפריים טיים ולא הצלחתי לישון בלילה… הכאב, הכעס, התסקול ותחושות הזדהות עם אימהות שראינו בסרט הציפו אותי. הציפו את ליבי ומילו את עיניי בדמעות.
לפני חמש וחצי שנים מצאתי את עצמי מחוסרת עבודה, מחוסרת קורת גג, עם תינוקת בת שלושה חודשים שאביה סירב להכיר בה, ועם קיצבת ביטוח לאומי של 2400 ש"ח ותוספת לשכר דירה של עוד 600 ש"ח מחברת עמידר וקצבת ילדים של 154 ש"ח. וזהו!!!
סה"כ הכנסה של כ-3200 ש"ח לשתי נפשות! כולנו יודעים שעד אמצע 2008 מחירי דיור עלו בין 20% ל- 40% (ואלה המספרים מעיתון The Marker) ולכן יחידת הדיור הכי זולה שהצלתי למצוא בשוק החופשי של דיור עלתה 2300 ש"ח לחודש לפני הוצאות. יחד עם החשבונות (ארנונה, מיים, גז וחשמל)- כ-3000-3100 ש"ח (לפי צריכה מינימלית ביותר. נשארו כ-100 ש"ח. אז מצאתי עבודה ל-12 שעות בשבוע בתור מטפלת קשישים (כמובן שכר מינימום) ואת התינוקת נתתי למטפלת תמורת תשלום שעמד על חצי מהשכר שלי לשעה. ב-10 לחודש הבא נכנסה המשכורת של 1200 ש"ח (איזה כיף, החודש יש כסף למכולת!), 600 ש"ח שולמו למטפלת, עוד 600 נשארו אצלי. ואז גיליתי, שהמוסד לביטוח הלאומי גילח מהקצבה שלי את ה-600 ש"ח האלה והחזיר אותי לנקודת ההתחלה. התפרצתי בבכי… באותו יום התפטרתי מהעבודה (חזרתי לתינוקת שלי בת מספר חודשים ספורים) והתחלתי לחשוב איך גומרים את החודש ב-100 ש"ח .
בזמן שאדון ביבי נתניהו כיהן כשר האוצר בממשלה בתחילת המאה הנוכחית והעביר את הרפורמה על קיצבאות לאימהות חד הוריות (גודל הקצבה יהיה תלוי בגובה ההכנסה מהמשכורת) אני ביליתי בכותלי האוניברסיטה העיברית בירושליים בלימודים לתואר ראשון במדעי החברה. בין בחינה לבחינה לא מצאתי זמן להתעמק בשאלה מדוע אימהות חד-הוריות יצאו במחאה נגד הרפורמה של ביבי. אני באותה עת (צעירה בת 22) מיהרתי להרצאה של מרצה מרתק ד"ר יורם גבאי (מי שלא מכיר: כלכלן ראשי ומרצה בתחום הכלכלי.
בעברו כיהן כיו"ר דירקטוריון "פעילים" והיה ממונה על הכנסות המדינה באוצר. יו"ר וחבר ועדות ציבוריות ומקצועיות, שונות, כלכלה, מיסוי וציבורי, בשנת 2011- חבר בועדת טרכטנברג, בעקבות המחאה החברתית של 2011) לשיעור "כלכלת ישראל", שבו הוא סיפר על קיום שוק העפור במדינה. עד היום אני זוכרת את המשפט שהמרצה אמר בשיעור: "החוקים במדינה שלנו בכוח גורמים לאזרחים להיות עבריינים"…. אז היה לי קשה להפנים משמעות המשפט הזה. אך לאחר שחויתי את תוצאות הרפורמה של ביבי על בשרי אני לא מתביישת להפנות את האצבע המאשימה: "ביבי, החוקים שלך הפכו אותי לעבריינית! הרי איך אתה מצפה שאם חד-הורית יכולה לגדל ילד, אחרי שגילחת לה מהקיצבה??? דיור ציבורי- אין. מחירי דירות להשכרה- בשמיים, גן נעמ"ת ה"מסובסד" גם עולה כסף, ולא פחות מ-500 ש"ח לחודש (ברמת השכר החודשי של 4000 ש"ח, שכר דירה של 3000 ש"ח לחודש, ומחירי חבילת טיטולי האגיס של 74 ש"ח בשנת 2008 (שמספיקה לשבוע בקושי).
זה שיצאתי לעבוד גרם לי להפסיק להיות אם חד-הורית? השכר דירה ירד? אתה יודע, שגן ילדים גם עולה כסף? לצאת לעבוד- משמעות לשלם על סידור לילדים. מדוע אתה לא לוקח את זה בחשבון? מדוע ברמת השכר של 4500 ש"ח לחודש ביטוח לאומי מפסיק לשלם השלמת הכנסה? ראית בסרט, שבשכר כזה אי-אפשר לקיים משפחה. ועוד משהו. כמעט שכחתי: ברגע שאם חד-הורית יוצאת לעבוד, העירייה מבטלת את ההנחה המשמעותית בארנונה. משאירים את ה- 20% המביישים שבתרגום לנומינלי עומדת על כ-40-60 ש"ח לחודש. זו הנחה? זו בושה!
ברור שבמצב כזה הופכים לעבריינים! איך? פשוט: הולכים לעבוד בשחור כדי להמשיך לקבל את מלוא הקיצבה. אחרת הוצאה בלתי צפוייה של 75 ש"ח לתרופות הופכת להיות נטל קשה (כמעט בכיתי על כל הוצאה בבית מרקחת) ;אחרת מגיעים לחוב בעירייה על ארנונה ואז הבנק מעקל את החשבון (הייתי בסיטואציה הזו כמו שרונה מהסרט), אחרת חוזרים צ'קים של שכר דירה ובעל הבית משתגע…. שלא נדבר על בילוי בקולנוע או כוס קפה בבית קפה עם חברה, שזה בכלל מרשימת הפינוקים והמותרות בהלתי מתקבלות על הדעת….
ואז באה המחאה החברתית, ואיתה יאיר לפיד עם "יש עתיד" שלו. והרבה אזרחים תמימים, ואני ביניהים קנו את הלוקשים שהוא בכזה מרץ מכר לנו….. מ"ר לפיד, שר האוצר היקר, אני רוצה להגיד לך: אני מתביישת שהצבעתי לך בבחירות! מתביישת!!!!! כי עשית שינוי, לרעה. אתה עיתונאי נהדר, הדיבורים שלך יפים מאוד. המעשים- בכלל לא. התקפלת מול ההסתדרות בסיפור עם הנמלים, התקופפת מול חברת החשמל…. אין לך אומץ לשבור את המונופולים החזקים, אתה בוחר בפיתרון הכי קל- לקחת לחלשים. לגלח מקצבת ילדים קצת, להעלות את מס הכנסה.. אתה פשוט ממשיך במדיניות של אחרים לפניך, שכבר קיצרו תקופת זכאות לדמי אבטלה, העלו את גיל הפרישה….. וכדומה…
אז מה שנאמר בתגובה הכתובה שנתן האוצר לסרט על מס הכנה שלילי, וחינוך חינם בגני עירייה- זה כמו אקמול למת. פה נדרש טיפול נמרץ.
אז האם יש עתיד? אני בינתיים לא רואה…
גיא
28 בינואר 2014 @ 14:04
ראיתי ואני עדיין בהלם, אני לא שם אבל זה ממש מעבר לפינה עבור כל האנשים ה"פשוטים" שמתפרנסים כשכירים בשכר ממוצע.
אני לא בטוח מה זה "להרים כפפה" כי נראה שבחרנו באנשי ציבור שיעשו שינוי בשבילנו אבל זה לא קורה.
אנחנו נמשיך לצקצק בלשון, להיות בהלם, לעשות צעדות מחאה ובסוף לחזור למציאות המגעילה הזו.
חלקנו אף יעזבו את הארץ ולא יביטו לאחור וחלקנו נמשיך לספוג את העול ולקרוס ממנו.
גידי
28 בינואר 2014 @ 12:42
אביבה רוזן ,בדקתי (על אחריותי בלבד)במספר אתרים מובילים ויצא שאת היחידה שזה נגע לליבה…אולי עדיין הם בהלם או מהבושה תרם הרימו את הכפפה. את צודקת יש הרבה בושה ,אנשים צריכים סיורים לשכונות העוני לילדי והורי העוני,ולא רק למערת המכפלה.
אנא המשיכי ללוות את הנושא ולכתוב כדי שמישהוא בממשלה האטומה לסבל הזה יתעורר.