"הם הגיעו אל הכפר שלי והתחילו לטבוח בכולם, הגברים בכפר ניסו להלחם בצבא, והצבא נקם  והרג את הילדים, הזקנים והנשים, ואנס נשים וילדות ואפילו תינוקות באכזריות, לכן  נכנענו וברחנו. הייתי בן 12 כשאיבדתי את כל המשפחה שלי. לא ידעתי איפה הם אז ברחתי בסירה לים ושטתי שלושה ימים ללא מזון ומים, בלי לדעת לאן אני שט, עד שנתפסתי על ידי הצבא ונשלחתי לכלא ללא משפט". בעברית רהוטה חושף המנהיג הכריזמטי של ארגון "בני דרפור", ג'קי זאידאן, את בריחתו בגיל 12, לאחר שאיבד את משפחתו ברצח העם בדרפור.

"כמו שמרטין לותר קינג אמר, אני אהיה השחור הראשון שיקבל אזרחות אמריקאית, אני אומר שאני אהיה השחור הראשון שאזכה לתעודת פליט, אפילו אם אני אמות". עוני, מצוקה וכושר הישרדות הצמיחו מנהיג אמתי, דובר שמונה שפות. הפליט השחור הראשון בישראל שהגיש בקשה למשטרת ישראל לקיים הפגנות ונטל על עצמו אחריות שההפגנות בתל אביב לא יהיו אלימות והמפגינים לא ישחיתו רכוש. הוא היחיד שהעז להקים מערך הסברה גדול מול משרד החוץ הישראלי ומוסדות המדינה.

ג'קי זאידאן, בן 25, הוא הדובר של אגודת "בני דרפור" מול  משרד החוץ הישראלי בבעיית הפליטים מאפריקה. הוא הגיע לישראל בגיל 15 בסוף 2007 ומוביל עתה את מחאת רבבות הפליטים הסודאנים והאריתראים הדורשים מממשלת ישראל לקיים את סעיפי אמנת ז'נבה, ולהכיר ב-60 אלף מסתננים כבפליטי מלחמה.

זרם הפליטים מאפריקה לישראל החל באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת ומשנת 2007 גדל למימדים עצומים. רק בשנים האחרונות הבינו במדינה הקטנה במזרח התיכון כי מדובר בהגירה המונית מאפריקה. אף כי בשנתיים שחלפו הצליחה ישראל לבלום את ההסתננות לשטחה עדיין ניצבים פה בפני בעייה קשה: לפי מרשם האוכלוסין, נמצאים כיום בישראל כ-60 אלף פליטים סודאנים ואריתראים המבקשים מקלט ונחשבים למסתננים. רובם התיישבו בדרום העיר תל אביב וחלקם באילת, ירושלים, אשדוד ובמקומות נוספים.

התחייב בשם רבבות המוחים

בניסיון למנוע גירוש פליטים הציעה ישראל בשנת 2012 מענקים כספיים למי שיסכים לעזוב מרצונו את שטחה. מעטים מאוד הסכימו לכך. כפתרון לבעיית ההגירה ההמונית הקימה המדינה מתקני כליאה בסהרונים ובקציעות בדרום ישראל. מצבם של הפליטים הלך והורע: רבים מהם לנים ברחובות כי איש לא מוכן להשכיר להם דירות. הם אינם יכולים לעבוד באורח חוקי שכן החוק אוסר להעסיקם. זעקת המצוקה באה לידי ביטוי בגניבות, שוד ואונס. את אותה זעקה הפך ג'קי זאידאן לאיחוד ברוח של השלום של האריתראים והסודאנים. בסיוע ארגונים של זכויות אדם הוביל מחאה נגד מדיניות הממשלה בבעיית הפליטים, ועמד בראשה. זאידאן גם התחייב בשם רבבות המוחים לשמור על הסדר הציבורי ולהימנע מאלימות ברחובות.

זיאדאן נולד בחבל דרפור במערב סודאן ב-1988, בן שלישי למשפחה ענייה בת ארבעה ילדים בכפר נידח. עקב הרעב הכבד שפקד את החבל בשנות ה-80 של המאה הקודמת, החלו מאבקים פנימיים והשלטון הדיקטטורי דיכא את העם במשך 15 שנה. ב-2003 הגיע הדיכוי לשיאו והפך לרצח עם: כוחות ממשלה עברו מכפר לכפר והרגו משפחות שלמות באכזריות. בכפרו של זיאדאן נרצחו כמעט כולם והוא איבד את משפחתו ולא ידע היכן הם.

המסע הארוך לישראל

זיאדאן וחמישה חברים לקחו סירה והחלו לשוט בים בלי לדעת לאן יגיעו. כמה ימים שטו בסירה ללא מזון ומים עד שנעצרו ע"י חיילי הממשל ונזרקו לכלא ללא משפט. רק בן 14, אחרי שנתיים בכלא, הוא שוחרר והחל לחפש את משפחתו. לאחר שפנה למשרד אונר"א לאיתור נעדרים גילה כי אמו הועברה למחנה פליטים בסודאן ואחיו למחנה פליטים בקניה. אי אפשר היה להתאחד עמם או לבקר אותם. את אביו ושאר אחיו לא מצא עד היום. הוא הבין כי אם הוא רוצה לחיות – עליו לברוח. יחד עם חבריו החל את מסעו לישראל והגיע למצרים בשנת 2005.

את זאידאן פגשתי לראשונה באחת ההפגנות במרכז תל אביב. הבחנתי בו עומד על במה גבוהה כשעשרות אלפי פליטים מריעים לו. בחור עם גוף צנום וקול רהוט וצלול. בכריזמטיות ובתבונה הצליח לסחוף אחריו אלפים כשהוא צועד קדימה וגורף אחריו ישראלים ופליטים יחד מול ממסד שלם, הוא מעז לדרוש ממדינת ישראל להכיר בו ובשאר המוחים כפליטי מלחמה למרות החשש מגירוש. האיש שואב השראה מהמנהיג ההודי מהטמה גנדי ודורש זכויות אדם ללא אלימות ובדרכי שלום.

את הראיון עם זיאדאן קיימתי במספר מפגשים, כולם מרתקים. חיכיתי שבועות רבים לשמוע כיצד הצליח במסעו הארוך להשאר בחיים ולהגיע לישראל. הוא הגיע לשיחות לבוש במיטב הבגדים והמותגים, מדיף בושם נעים ועל צווארו שרשרת כסופה בתבנית חבל דרפור. הוא נראה לי שונה מאחיו, אחר, ונסחפתי לתוך מערבולת חייו. 

הגעת למצרים ב-2005 ולישראל הגעת ב-2007, מה עבר עליך בשנתיים אלו?

כשהגעתי למצרים הייתי קטין וללא כסף. לא יכולתי לעבוד, כי אסור היה להעסיק אותי וגם הייתי פליט. מצרים וממשל דרפור משתפים פעולה והיה עלי להיזהר, כי המצרים הורגים מסתננים. הייתי מוכרח למצוא דרך לשרוד, כי צריך לשלם 150 דולר לבדואים שיעבירו אותי את הגבול לישראל ולא היה לי כסף. בסוף מצאתי עבודה קטנה בחנות בגדים. הייתי מנקה את החנות ומסדר את הבגדים במדפים. ככה הצלחתי במשך שנתיים לחסוך 70 דולר והבדואים הסכימו לקחת אותי בסכום הזה. כשהגיע הרגע לנסוע לישראל, העירו אותי בלילה והעלו אותי למונית ספיישל מצרית מקהיר עד גיזה. בגיזה עברנו למיניבוס שבו העמיסו את כל האנשים שנכנסים לישראל – סומאלים, סודאנים, אריתראים, היינו הרבה אנשים. הגענו לישראל למדבר בבוקר. לא היו חיילים מצרים ולא חיילים ישראלים. 

האם כולם שרדו את המסע?

כשהורידו אותנו בגבול, היינו חמישה חברים. צעדנו ברגל משש בבוקר עד שש בערב והגענו לאיזור של כלא סהרונים. היינו בלי מים ובלי אוכל וחיפשנו מקור מים. פתאום ראינו הר ומעל ההר היה עץ. אמרתי לחברים שלי, בואו נעלה למעלה לכיוון העץ. העץ ירוק, בטח יש שם מים. אבל החברים שלי היו מעשנים ולא היה להם כוח לטפס, אז טיפסתי לבד וראיתי גדר.  לא היה אפשרי להתקרב. עשיתי קצת רעש שמישהו ישמע אותי ואז יצאו לעברי שתי חיילות וחייל עם נשק וצעקו לי "עצור"! החיילת דיברה אנגלית ושאלה מאיפה אתה? אמרתי שאני מדרפור. שאלו אותי לאן אתה הולך? אמרתי אני הולך לישראל, ואם אתם צבא יהודים-ישראלים, תביאו לי בבקשה מים. והם אמרו לי תוריד את כל הבגדים, תזרוק אלינו לכאן ונביא לך מים. הורדנו הכל נשארתי עם תחתונים והם זרקו לי בקבוק קרח, אמרתי להם שאי אפשר לשתות את הקרח ושברתי את הקרח בסלע ושמתי לעצמי על הראש, כעבור כמה דקות הם הביאו לי מים בבקבוק. סיפרתי להם שיש לי עוד  חברים מתחת להר שצמאים וצריכים מים. הם התחילו להתקשר לכל מיני מפקדים לקבל אישור לתת לנו מים ואז ירדו למטה ונתנו לי מים לתת לחברים שלי. אני פחדתי כי החבר שלי מת, אמרתי לחיילים החבר שלי מת. הם לא האמינו לי, אז אמרתי להם קחו מקל תיגעו בו, הוא מת. 

לאן הובילו אתכם החיילים לאחר שגילו כי חברכם מת?

אחרי שהביאו לנו מים, באו עוד חיילים ולקחו אותנו לכלא בקציעות. הייתי בכלא עשרים ימים. בכלא חקרו אותי וגם היה עורך דין שייצג אותי. בכל יום מישהו אחר ראיין אותי. עברתי שם הרבה חקירות. באותה תקופה עדיין לא ידעתי עברית, אז דיברתי איתם רק אנגלית. כשהשתחררתי, נתנו לי פתק קטן כמו ויזה, כדי שיתאפשר לי להגיע לתל אביב ולא נתנו לי אוכל או מים או כסף לדרך. בכלא אכלתי רק אורז. גם בגדים לא נתנו לי. 

איך הרגשת? לא פחדת בגיל 16 להיות לבד במדינה זרה?

דאגתי רק לאמא ולאבא שלי ולאחים שלי. לעצמי לא דאגתי. ידעתי שאני אמצא אוכל, ידעתי שאני במצב הכי טוב מהם. כל הזמן שאלתי את עצמי איפה אבא שלי ואחים שלי, האם הרגו אותם. לאף אחד מהחברים שלי לא היה כסף, אבל אם למישהו היה קצת כסף לאוכל, הוא היה מתחלק בו עם כולם. 

מה עלה בגורלך כשהגעת לתל אביב?

בסוף 2007 הגעתי לגינת לוינסקי, הייתי רק בן 17, ישנתי ברחוב ששה חודשים, עד שהגיעו לגינה אנשים מארגון "הנוער העובד והלומד" והיו לוקחים מהגינה ילדים מתחת לגיל 18 ללמוד באולפן עברית. לקחו גם אותי ולמדתי שלושה חודשים עברית. אחרי האולפן עשו לי מבחנים לבדוק אם למדתי טוב ואם אני יכול להמשיך ללמוד בתיכון. עברתי את המבחנים בהצלחה,  ואז ארגון "מסילה" התערב בשבילי ושלחו אותי לפנימייה שם למדתי כיתה י"א וי"ב ועשיתי בגרויות. הייתי הסודאני הראשון שהגיע לבית ספר. אחר כך הגיעו עוד אריתראים. בסוף י"ב הגיעו לבית ספר קצינים מהצבא לעשות פעילות גדנ"ע לפני צבא וביקשתי להתגייס לצבא הגנה לישראל, כי הם הצילו את החיים שלי ואני רוצה לתרום למדינה. אבל הקצינים אמרו לי שאיני יכול להתגייס כי אני פליט.

אחרי יומיים חשבתי לעצמי, כולם הולכים לצבא ויש להם עתיד, ואני לא יודע מה יהיה איתי, אין לי מדינה. אני לא יכול לחזור לדרפור. הורגים שם בחורים בכל מקום, לא משאירים לעם כוח גברי. אז סיימתי ללמוד וחזרתי לגינת לוינסקי. במשך חודשיים הייתי ברחוב, מחפש עבודה לנקות, במסעדה ובעבודות מזדמנות. הצטרפתי לחברים שלי לגור איתם ביחד בדירה ב-2,800 שקל בחודש. 

האם חשבתם פעם להגר אולי לרשות הפלסטינית?

פליטים שהגיעו לגבול הפלסטיני הוציאו להם את העיניים, הרגו אותם. אף אחד לא יצא משם חי. ראש המממשלה שלנו בדרפור הוא כמו אח של הערבים הפלסטינים. מנהיגי דרפור הם ערבים ממדינות ערביות כמו לוב וצ'אד. 

הרבה אנשים רואים בך מנהיג, מישהו שהם מאמינים שיכול להשיג להם עתיד טוב. כיצד הפכת למנהיג?

כשלמדתי בפנימיה קראתי המון ספרים, לא רק בעברית, גם באנגלית. קראתי על הרצל, אריאל שרון, מרטין לותר קינג, בוב מארלי, גנדי, נלסון מנדלה. היום אני מדבר שמונה שפות ואני כותב אנגלית, עברית, ערבית ובשפת האם שלי, דרפורית. כשהייתי במצרים למדתי ערבית כמו שפת אם. כשחזרתי ללוינסקי גיליתי שכמה סטודנטים הקימו  את ארגון "בני דרפור". מהר מאוד הם גייסו אותי להיות דובר הסברה של הארגון, גם בגלל ההשכלה שלי וגם בגלל שידעתי את המצוקות של הפליטים. אחרי ההפגנות שערכו הישראלים באזור דרום תל אביב, רבים ממתנדבי "בני דרפור" עזבו כי פחדו מאוד. הפוליטיקה הישראלית הקשתה לעזור לנו ואז מצאתי את עצמי מחזיק את הארגון כדי שימשיך לפעול. 

כיצד אתה מסביר את עמדותיכם מול משרד החוץ?

בדרפור, כאשר הגיעה המלחמה לשיאה ב-2003, לא יכולנו להילחם בצבא, כי הם היו מכים בנו דרך הנשים, הילדים והזקנים. הנחנו  את הנשק כדי שלא יהרגו את האימהות שלנו וברחנו. מצרים, סעודיה, לוב וכל מדינות ערב תומכות בדיקטטורה ולעולם לא יקיימו את אמנת ז'נבה, אין להם מושג בזכויות אדם. לכן לא ברחנו לאף אחת מהמדינות האלה. ידענו שישראל דמוקרטית ומכירה באמנת ז'נבה ותהיה חייבת לנהוג בנו על פי חוק זכויות האדם. 

במה אתה שונה מפליטים אחרים ותיקים שלמדו בישראל?

יש הרבה פליטים שלמדו יותר ממני, אפילו לקחו קורסים באוניברסיטה בישראל, אבל כששאלו בארגון מי מוכן לעמוד להסביר בבתי ספר ומוסדות את מצבם של הפליטים בישראל  – איש לא התנדב, מחשש שהממשלה תתנכר לו. אני התנדבתי והפכתי להיות הנציג של כל מבקשי המקלט. אני למדתי את ההיסטוריה של מדינת ישראל, את הביוגרפיות של האישיים במדינה וכך הפכתי להיות הדובר מול משרד החוץ. כשרוצים לפנות לארגון "בני דרפור", אני הראשון שמתקשרים אליו.

היתה לי אמונה בעצמי, כמו שמרטין לותר קינג אמר "אני השחור הראשון שיקבל אזרחות אמריקאית" – ככה אני אמרתי "אני אהיה השחור הראשון שיזכה לתעודת פליט" אפילו אם אני אמות. אני היחיד שחתום במשטרה על ההפגנות והמחאות של הפליטים בישראל. אני לקחתי על עצמי את האחריות שלא תהיה אלימות והשחתה של מפגינים בעיר ובמשטרה תמיד מדברים רק אתי. 

בחייך האישיים אתה עדיין רווק, האם תרצה להקים משפחה בקרוב?

אם מחר אני רוצה להתחתן, אני לא אוכל: אין לי כסף, אין לי עבודה קבועה, יש לי חברה אבל אני לא במצב שאוכל להביא ילדים לעולם. אין לי בסיס, אין לי מדינה. לאן אביא אותם? 

מה היית מאחל לעצמך היום?

אני חולם להמשיך ללמוד באוניברסיטה, להרחיב את ההשכלה שלי ולנצל את השימוש שלי בשפות שאני דובר. כרגע אני רוצה לבנות לעצמי עתיד טוב יותר.