15 בדצמבר, 06:30 בבוקר. הקפה מהביל מול עיניי, מונח על השולחן ועל קצה הקשת המעוגלת שלו ענני שאריות קצף שכבר התפוגג לפני דקות. הלב שלי הולם לקראת משהו, אבל אני לא בטוח אם זו סתם תחושה שמתלווה לבוקר שגרתי, או שהיא באמת נובעת מאיזה שהוא חוש ששי. 

לשם שינוי התעוררתי שעה מאוחר מהרגיל. היום אין ספורט. תכננתי לעבוד בבוקר מהבית. היום עתיד להיות עמוס לעייפה. יום מיוחד מבחינתי, יום ההקמה של החברה החדשה שפתחתי, בשותפות שבושלה במשך יותר משנה. היום עוברים רשמית למשרדים החדשים של החברה, אתמול קיבלנו את המפתחות. בנוסף לכך, העובד החדש שגייסתי לחברה הנוכחית שלי, מתחיל לעבוד ויגיע הבוקר למשרד. יום לא פשוט, נידָרֶש לזמן לימוד והקצאת משאבים. 

בדרך מקרה קיבלתי אתמול בלילה את החומר ממשה, מנהל חברת החקירות ולקוח משכבר הימים. ידעתי שאין שם דבר מעניין או בעייתי ולכן התעלמתי מהצורך הטבוע בי לדעת הכל כאן ועכשיו.

לאחר ההשכמה הכנסתי את הכביסה למכונה, הכנתי לעצמי קפה ונתתי מבט חטוף במיילים שהגיעו מארה"ב במהלך הלילה. עשרים דקות מאוחר יותר התפניתי לבחון את ההקלטות שקיבלתי, כמו גם את התמלילים. שש שעות מרוכזות של שיחות, בינה לאחרים, מחולקות לקטגוריות: משרד, נייד ורכב. למען האמת, הייתי סקרן לדעת על מה היא מדברת עם החברות, מהם הסודות הקטנים של האישה שאיתי כבר יותר משני עשורים. הרי אני מכיר כל פסיק אצל אורנה – לא ניתן להפתיע אותי…

היום זה היום הראשון שבו אני עוקב אחרי אשתי. כמו שאומרים "תמיד יש פעם ראשונה". לפני כמה חודשים לא הייתי מדמיין את הסיטואציה הזאת. אם מישהו היה שואל אותי לפני כמה שנים אם יגיע היום בו אצותת לאשתי, הייתי מחייך בביטול וחושב לעצמי, איך הדברים האלה תמיד קורים לאנשים אחרים ומה פתאום שאני אתחיל לעקוב אחרי אורנה. בתום או שרק בכנות תמימה, דבקתי בתפיסה שאם לא קיים בין בני זוג אמון הדדי ובסיסי, הרי בשל מה הם נשארים יחד. ובכל זאת, הנה אני מוצא עצמי בתפקיד הבעל החשדן… הבעל הסקרן…הבעל העוקבן… ואיך זה הגיע לידי זה? תמרורי אזהרה. קלים, כמעט לא מורגשים, אבל בכל זאת, תמרורים. והנה אני כאן, בסיטואציה הכי עלובה שיכולתי להעלות על דעתי, אך בכלל לא מדמיין שייתכנו גילויים חדשים בחיי. מקסימום אגלה על אורנה עוד פרט קטן שלא ידעתי, שכשהיא יושבת במשרדה, היא חולצת את הנעליים שלה מתחת לשולחן, ואף אחד לא מרגיש… נותנת לאוויר דרור לגלוש בין אצבעות כפות ידיה… ורגע לפני שאני ממריא למחוזות הדמיון הפתטיים אני מכניס את פין האוזניות לשקע המחשב ומפעיל את תוכנת השמע. 'אין טוב ממשמע אוזניים' אומר לעצמי, מנסה לשכנע את עצמי שכל בעל עובר את הרגע הזה מתי שהוא.

"בסדר גמור", עונה אורנה מצידו השני "ואת?"

"את יודעת שאחרי כל מפגש אני בהיי!" עונה הקול שעדיין איני מצליח לזהות, אך מבין שאני קרוב מאוד לפתרון התעלומה.

"ולא הייתה אתמול בעיה עם אסף?" שואלת אורנה וברגע זה נפל אצלי האסימון – זו הייתה סימה, חברתה הטובה ביותר של אורנה. תחושת סיפוק ממלאה את לבי על הזיהוי המהיר, אך בד בבד עלה צל כבד של חשש: מפגש? הָיי? בעיה עם אסף? משהו כאן לא מסתדר. אני מכיר אותם היטב, משהו כאן…

"לא, כבר לפני שבועיים סיפרתי לו על אסיפת ההורים ואתמול רק הזכרתי לו".

רגע… חשבתי לעצמי, היא רימתה את אסף ואמרה לו שהיא הולכת לאסיפת הורים…אבל למה? מצאתי את עצמי מנתח את השיחה בתמימות של ילד בן חמש ומסרב להבין ולהאמין. סימה? חשבתי לעצמי, שוב? לא יכול להיות…

חשתי שמכבש ענק נפל לי על הראש

תוך רגע צף קולה של סימה שוב: "אבל עזבי שטויות, איך היה אצלך, גברת Fresh meat?" צחוק מתגלגל עולה מכיוונה של אורנה. אני חש קצת מתוח וקצת נלהב לשמוע את קולה. כמו משחק קטן ביני לבינה רק שהיא עוד לא יודעת שאנחנו משחקים.  "הוא סידר לנו עוד ארוחת בוקר רומנטית. אחרי ברלין התקרבנו מאוד". ואז דומייה. אבל אני לא חושב שזו הייתה דומייה מצדן של שתי הנשים ששוחחו בהתלהבות ילדותית של נערות ממתיקות סוד. זו הייתה דומייה שלי. דומיית הגוף. דומיית הלב. הגראפים ממשיכים לרוץ, אבל אני לא שומע דבר. חשתי שמכבש ענק נפל לי על הראש. התחלתי להסתחרר, העין אמנם מתמקדת בתמליל, אך איני רואה דבר. ענן שחור מכסה את המחשב, לא מצליח לראות כלום. כלום. האוזניות עדיין משדרות את תמצית השיחה, אך אני איני שומע דבר. אני מקליק עם העכבר "סטופ" ומנסה לנשום. מטה את ראשי לאחור על הכסא, מרגיש שאני נופל ואז מושך אותו בחזרה למצב רכינה. הגראפים עצרו ב-pause  ונראים כמו צורות קפואות. אבל בתוכן אני עוד חש איזה שהוא ריצוד ותנועה. אחר-כך אני מבין שהתנועה היא מתוכי. הלב שלי עוד רגע מזנק לתוך המחשב, מתאבד על כל הסודות של אורנה.

ואז אני שומע את קולי האחר, של הבחור השפוי שחי בתוכי הרבה מאוד זמן. אותו אני מכיר הרבה יותר טוב, אז אני נותן לו מקום להתקרב אלי. וללא מילים הבחור הזה, אומר לי: 'הירגע, יש פה אי הבנה… תקשיב ואחר-כך תפעל, תשמע ותעשה…. וקודם כל, תרגיע!'

אני מזיז את העכבר על play. מיישר את האוזנייה בתוך האוזן. "ומה יקרה אם אדם יגלה?" שואלת סימה.

"הוא לעולם לא יגלה, ואם יגלה, ייקח לו זמן להתעשת ויחזור לשגרה, הוא לא יפרק את החבילה".

רגע דומיה. אני שומע קול נשימה. אני לא מצליח לזהות אם אלו נשימותיה של אורנה או של סימה. או אולי שלי. ואז המילים נפלטות ודוקרות: "היום אני כבר יודעת שיש אלטרנטיבות נוספות, סימה".

"את לא חוששת שזה יכול להגיע לגירושין?" שואלת סימה.

"חס וחלילה, טפו, טפו, טפו…אסור שנגיע לזה ואני מקווה שלעולם לא נהיה שם". נשמעת אורנה.
"מעולה, תפסיקי לחשוב שלילי, תיהני מארוחת הבוקר מחר בצימר, בטוחה שתהיי בהיי", תמכה בה סימה.

לרגע אני מתבלבל בסיטואציה, לרגע אני נשאב לתוך הסיפור, כאילו זה סרט שאני צופה בו, שוכח לחלקיקי שנייה שזהו סרט שאני משתתף בו בעצמי.עוד לא ברור באיזה תפקיד, אבל משתתף.

ברקע אני שומע את המוזיקה שבוקעת ברדיו מהרכב שאורנה נוהגת בו, ואת קולה שמלווה את השיר בעליזות מרוממת. אחר כך היא נשמעת כמו בקול אחר, מתקתק ומלא התלהבות: "תשמעי קטע, אתמול מיקו שלח לי הודעת טקסט בעשר בלילה, הוא שכב עם החברה החדשה שלו. ואת יודעת מה? אני דוקא שמחה בשבילו".

עכשיו אני כבר לא מבין דבר, איך מיקו נכנס לסיפור הזה ובכלל… באיזו קלילות היא עברה מהבחור ההוא מברלין למיקו במשרד. מה קורה כאן?

"מה באמת, הוא הצליח לשכב איתה למרות שהיא דחתה אותו?" שאלה סימה. מיקו היה עורך דין זוטר במשרד של אורנה. לפני שנתיים בערך אשתו בגדה בו עם גבר אחר ומאז הוא 'מחפש את עצמו' ואת גאוותו. אך מה הוא קשור לנושא? לא הבנתי דבר.
"כן, הבחור הגיע אליה בחוכמה וכיוון היטב למטרה. הצליח לו… את יודעת, אין לי כלום אליו, האמת שמעולם לא היה לי אליו רגש חזק, אמרתי לך, איתו זה היה הרגע הראשון של הפרי האסור, הצעד הראשון בחיים החדשים… היה לנו סקס פראי וזהו", ענתה אורנה בקול מצחקק.

ממתי אשתי נעשתה מזדיינת? כמה גברים היו לה?

אין לה כלום אליו? סקס פראי איתו??? זה מה שאמרה אורנה? זה מה ששמעתי? חזרתי על דבריה חרש ביני לבין עצמי. מה הסיפור הזה, על מי היא מדברת? יכול להיות שאני מתבלבל? שזו טעות? שזו מתיחה של החוקר הפרטי יחד עם אורנה? שהם שניהם רוצים להסתלבט עלי כהוגן… מיד שללתי. החוקר הזה בחור רציני, לא יעולל כזה תעלול, אז מה היה ביניהם?! בכמה בגידות מדובר פה? 

הבטתי על הצג. חמש דקות בלבד מהשיחה הראשונה שמעתי, והן הספיקו כדי שכל עולמי יקרוס. האחת והיחידה, החברה הטובה ביותר שלי, זו שנתתי בה אמון מלא, זו ששיתפתי בכל סודותיי, אם ילדיי, אהבת חיי! כל-כך הרבה שמות תואר. והיא הפנתה לי עורף ובוגדת עם אחר, ואולי אחרים… רגע, אז עם מי יש לה רומן? אני מכיר אותו? ממתי לאשתי יש חיים כפולים? וכמה זמן אני בשקר הזה? ומה לגבי מיקו? גם שם היה רומן או סתם זיונים? וממתי אשתי נעשתה מזדיינת? כמה גברים היו לה? ובכלל, אם זה מה שגיליתי בתוך חמש דקות, מה עוד מחכה לי בהמשך?

כתובת המחבר:  adamtsur @ gmail.com

• מתוך ספר חדש מאת אדם צור, "בגידה בג'ינס אדום"