נדב השתחרר משירות לא קל בשריון, ואחרי חצי שנה של עבודה כקב"ט בבית מלון, פלוס מענק עבודה נדרשת, טס לתאילנד לשני יעדים עיקריים: סמים ובחורות. עם היעד הראשון הוא נחל הצלחה גדולה, עם השני – קצת פחות, אבל עדיין, חמישה החודשים האלה, שבהם הספיק לסמן "וי" גם על לאוס, קמבודיה ווייטנאם – היו לטעמו היפים בחייו.

את חזרתו לארץ, כשהכסף נגמר, ליוותה התרגשות גדולה; הוא התגעגע לחברים, למשפחה, לטעמים ולריחות המוכרים, לאוכל של אמא ול"ארץ נהדרת" בשידור חי בשישי בערב. אבל לאחר שההתרגשות שככה, הבין נדב שאינו יודע מה הוא רוצה לעשות עכשיו. הוא חזר לעבודה במלון, אבל זו מיצתה את עצמה מהר מאד והוא כבר חיפש את הריגוש הבא; אחרי כמה חודשים כברמן, שעות העבודה, הרעש והאלכוהול התישו אותו. גם החיפוש הבלתי פוסק אחרי הבחורה המתאימה, שאיתה ירצה לבלות יותר מכמה ימים, כבר נמאס עליו. ההורים לא יצאו לו מהווריד שיתחיל להשלים בגרויות, אבל המשמעות של זה היתה לחזור לריטלין שלא סבל, ובכלל, לימודים לא היו בראש שלו עכשיו. מה כן? הוא לא ידע לומר.
גלעד נסע לטיול בראש קצת אחר; הוא השתחרר מתפקיד מסווג במודיעין, עבד כמה חודשים בבקרת תוכנה בחברת היי-טק, ועם קצת כסף שקיבל מההורים, היה לו מספיק כדי לנסוע לדרום אמריקה לכמה חודשים.

גלעד, שתמיד היה קצת מופנם והתקשה ליצור קשרים חברתיים, קיווה שיוכל להפקיד את הקשיים והעכבות בנתב"ג, וייסע קצת קליל יותר ליבשת הדרומית. בביקוריו הרבים ב"למטייל" הוא אפילו הצליח לשאול בחורה חמודה אחת לאן היא נוסעת (הודו) וגם בחור שנראה לעניין אם הוא מחפש שותף לטרק למאצ'ו-פיצ'ו ("אני לקרנבל בריו, אח שלי"), אבל כשהיה על המטוס הבין שכל הצעירים סביבו כבר מסודרים בחבורות, וגלעד לא הצליח לגשת לאף אחת מהן. את המונית למרכז לימה חלק עם שלושה ישראלים קולניים, והתקשה להשתלב בשיחתם. אחרי חודשיים שבהם חווה כמה רגעי הנאה ובעיקר בדידות גדולה, חזר לארץ ולכל מכריו ששאלו איך היה ענה בקצרה ש"פרו מדהימה וצ'ילה מרתקת", אבל בתוכו חש החמצה וכישלון.

צריך לעלות על מגרש הגדולים

הטיול הגדול ממלא כמה פונקציות עבור המשוחררים הצעירים. הטיול משמש מפלט זמני ופורקן מסיר הלחץ של הצבא והמציאות הישראלית הדחוסה, מקום שבו אין מפקדים, סמכות, דרישות ומדדים; ומכיוון שגם בצבא הילד זמין כל הזמן בטלפון ובוואטסאפ ומעדכן סטטוסים בפייסבוק כל שעתיים, הנדידה לפינות הרחוקות של העולם מהווה הזדמנות ראשונה עבור המשוחררים להרגיש קצת מרחק מהבית. המרחק הזה מאפשר להם גם לפרוץ גבולות שלא היו מעזים לחצות בשדה הראייה של ההורים, לטוב ולרע; חלקם יחצו אותם ויגלו על עצמם דברים חדשים, אחרים עלולים להיפגע מכך, פיזית ונפשית.

כמו רבים מבני דורם, גם גלעד ונדב ראו בטיול-שאחרי-צבא חלק ממסלול ברור וידוע מראש. בשביל שניהם זו היתה ברירת מחדל, צעד מתבקש לאחר השחרור מצה"ל. כל אחד מהם יצא למסעו עם פנטזיות ושאיפות שונות: האחד ברח ממציאות חיצונית תובענית ומחייבת, השני ניסה לברוח ממציאות פנימית מגבילה וחונקת. הראשון הצליח יותר, אך לזמן מוגבל; השני הצליח פחות, וחזר במפח נפש, חוויה שכשלעצמה עוררה בו בושה ורצון להסתירה. המציאות הפנימית רק החמירה בטיול.
עם החזרה מהטיול, הם כבר לא יכלו להתחמק מהצומת שבו עליהם לקבל החלטה לאן יובילו את חייהם. במציאות הישראלית, הצבא אולי דוחה את הצומת הזו בשנתיים-שלוש, אך גם מגביר את הלחץ וההרגשה שלהחלטות יש השפעות הרות גורל על עתידם. זמן המשחקים הסתיים וצריך לעלות על המגרש של הגדולים. אולם, כשהם ניגשים להחלטות המציאותיות הללו – מה ללמוד, היכן לעבוד, באיזה בן/ת-זוג לבחור – הם פוגשים למעשה שאלות נפשיות מורכבות: מי אני? מי אני רוצה להיות? איזו מין מערכת יחסים אני רוצה? מהן החוזקות שלי? מהן המגבלות שלי, וכיצד אני מתמודד עמן? עבור חלק מהצעירים, תקופה זו הופכת למשבר אמיתי שרק מקשה לקבל החלטות שקולות.

"מורטוריום" של הכרעה

אם בעבר מקובל היה לחשוב שגיל ההתבגרות מסתיים עם הגיוס לצה"ל, בעשורים האחרונים אנו עדים לתהליך שבו "נמתחת" תקופה זו עד לסוף העשור השלישי בחיים (וראו "הילד בן 30" לאהוד בנאי). ההסברים לתופעה זו הם סוציולוגיים בעיקרם, אך התוצאה היא שהתרמילאים-החוזרים ממשיכים את החיפוש העצמי שהתחילו במסעותיהם, המלווה בתהיות ולבטים. בשפה הפסיכולוגית נקראת תקופה זו "מורטוריום", מלה שפירושה דחייה או השעיה; בהקשר של המתבגר, המורטוריום הוא השעיה של ההכרעה באותן סוגיות של זהות ודרך. בתקופת המורטוריום המתבגר הבריא מרשה לעצמו להתנסות בחוויות שונות, בחפשו אחר המקומות שבהם ירגיש את עצמו אותנטי, חי ופרודוקטיבי.
רבים מהחוזרים מהטיול הגדול מבינים שהנחיתה היא סיומו של פרק המורטוריום בחייהם, ושלב בו עליהם לעבור לעולם המבוגרים, אולם לא תמיד הם מוכנים לכך נפשית.

אז כיצד מתמודדים עם תקופה זו? ראשית, כדאי להכיר בכך שחוסר ידיעה בשלב זה בחיים אינו בהכרח דבר רע. להיות "לא סגורה על עצמך" בגיל 23 ולא לדעת מה תרצי להיות כשתהיי גדולה, זה טבעי ואף בריא. בצד השני של הרצף, קיימים אותם צעירות וצעירים שידעו כבר מגיל 15 כי הם רוצים להיות רופאים או להצטרף לעסק המשפחתי, ולא התירו לעצמם להתנסות, להכיר את עצמם ולהיות קשובים לשינויים שעברו עליהם עם השנים. המפתח למעבר מוצלח של השלב הזה הוא עשייה לשם ההתנסות, בכל התחומים: עבודה, לימודים, יחסים. העיקר לא לשבת בחוסר מעש. אם את מתעניינת בעיצוב ובאופנה, קחי קורס תפירה או תדמיתנות, שחקי עם בדים ותראי אם את מוצאת בכך עניין וסיפוק ואם חברות שלך מחמיאות לך על הקולקציה החדשה; אם אתה חושב שמכירות הן התחום שלך, מצא עבודה בטלמרקטינג ותראה איך הולך לך ואיך אתה מרגיש עם זה. התחברו עם אנשים שונים, צרו לעצמכם מעגלים חברתיים חדשים ושימו לב היכן אתם מרגישים שאתם מחדשים לעצמכם ומפיקים מעצמכם את המיטב.

ליפול לידי שרלטנים וגורו'ס

אך ישנם גם צעירים שאינם מצליחים להסתגל ללא עזרה לשלב חדש זה בחיים, עם הדרישות והחששות המתלווים אליו. למשל, מי שמגיע לשלב זה עם דימוי עצמי פגוע, וצריך להתמודד עם הדחייה הטבעית בראיונות עבודה או בדייטים, עלול לחוש כי זהו אישור לערכו הנמוך, ולסבול ממשבר דכאוני. מצב של דכאון זו מתבטא לרוב בעצבות, התקפי בכי או עצבנות, ירידה כללית במוטיבציה, קושי ליהנות גם מדברים מהנים ומחשבות שליליות לגבי עצמם והעתיד.

צעירים שאינם בשלים עדיין לעצמאות הנדרשת מהם, עלולים להגיב לחוסר במסגרת וללחצי הסביבה עליהם בניסיון להיאחז בכל קשר בחייהם באופן תלותי, ילדותי ואף חונק, ויתקשו לעשות צעדים ממשיים לבניית עתידם. הצורך ביד מכוונת עלול להוביל לכיוונים מזיקים כמו שרלטנים ומיני "גורו" או סמים וחומרים משכרים שממשיכים את הבריחה מהחרדות והלבטים.

מי שהשתמש בסמים בטיול, עלולים להמשיך בדפוס זה גם עם שובם, ולשקוע בהתמכרות, אפאתיות והצטמצמות. בצד הסוער יותר אפשר למצוא את מי שהיעדר המסגרת יגרום להם לקושי להחזיק בעבודה, ביחסים זוגיים או חברתיים ואף במקום מגורים לאורך זמן, הם יחוו תנודות מהירות במצב רוחם, ייקלעו לסכסוכים וריבים בכל סיטואציה בינאישית ויחושו עצמם מקופחים ומנוצלים באופן כרוני.
חשוב שהסביבה תהיה עירנית לקצב ולאופן ההסתגלות של המטייל למציאות בארץ. ההורים והחברים נדרשים להיות רגישים, לא ללחוץ יותר מדי על בנם או בתם לקבל החלטות חפוזות מצד אחד, ומצד שני לשים לב אם הם מאבדים כיוון ושוקעים.

כאשר מרגישים לכודים במעגלים כאלה, כאשר הסביבה לא מצליחה לעזור, ולא ניכר שיפור טבעי עם הזמן – זה הזמן לפנות לאיש מקצוע. טיפול פסיכולוגי יוכל לספק את המרחב שבו יוכלו צעירים להבין מה בשלב הזה בחיים עורר את התגובה הזו, כיצד לגבש מודעות טובה יותר על עצמם ולמצוא את המשאבים הפנימיים להתמודד עם שלב מיוחד ומלא הזדמנויות זה.

רן כרמלי הוא פסיכולוג קליני מומחה מטפל בילדים, נוער ומבוגרים
[email protected]