על העלמה מרי פוסטגייט, כתבה ליידי מק'וזלנד שהיתה: "מצפונית לחלוטין, מסודרת, חברותית, וגברת לכל דבר. צר לי מאוד להיפרד ממנה, ותמיד תהייה טובתה לנגד עיני." מיס פאולר שכרה את שרותיה על סמך המלצה זו, ולהפתעתה, שכן היתה מנוסה בבנות לוויה, מצאה את ההמלצה נאמנה לאמת. באותה עת היתה מיס פאולר בת ששים בקירוב יותר מאשר בת חמישים, אבל אף שנזקקה לטיפול, היא לא התישה את חיוניות בת הלוויה. להפך, היא נפתחה אליה בהתלהבות, בחיות ובהעלאת זיכרונות. אביה של מיס פאולר היה פקיד חצר זוטר בימים שבהם טבעה התערוכה הגדולה של 1851[1] את חותמה על הציויליזציה במיטבה. כמה מסיפוריה של מיס פאולר, מכל מקום, לא נועדו לצעירים. מרי לא היתה צעירה, ואף שנעימת קולה היתה חיוורת כעיניה ושערה, מעולם לא ניכר בה כל זעזוע. לכל סיפור הקשיבה בלא ניד עפעף, אמרה בסיומו "מעניין מאוד!" או "נורא ואיום!" לפי טיב העניין, ולא שבה להזכירו, שכן התגאתה במוחה המיומן ש "לא התעכב על דברים כאלה." כמו כן, היתה מרי אוצר בניהול חשבונות הבית, ולכן לא אהבו אותה רוכלי הכפר המוכרים בהקפה וגובים אחת לשבוע. לבד מהם לא היו לה אויבים; קנאה לא עוררה אפילו בקרב הפשוטים ביותר; ברכילות ולשון הרע לא נגעה והם לא דבקו בה; אפשר היה לסמוך עליה שתשלים את המניין בשולחן הכומר או הרופא, אפילו הוזמנה רק מחצית השעה לפני הארוחה; היא היתה מעין דודה ציבורית לילדים קטנים ורבים מרחובות הכפר, שהוריהם, אף שאינם מונעים עצמם מטובות הנאה, דוחים בשאט נפש כל מה שהם מכנים "התנשאות"; היא ייצגה את מיס פאולר בוועדת הבריאות של הכפר כשזו רותקה לביתה עקב דלקת פרקים שגרונית, ובחצי שנה של פגישות, אחת לשבועיים, רכשה את אמון כל פלגי הוועדה.

וכאשר הטיל הגורל את בן אחותה של מיס פאולר, יתום דוחה בן אחת עשרה, אל בין זרועותיה של מיס פאולר, לקחה מרי פוסטגייט חלק שווה בכל מטלות החינוך הנהוג בבתי ספר פרטיים וציבוריים. היא סימנה רשימות בגדים, פרקה את החשבונות למרכיביהם; כתבה למנהלים, אבות ואמהות בית, אחיות ורופאים, כאבה ושמחה על תעודות המחצית. בחופשותיו גמל לה וינדם פאולר הצעיר על כך בשיבוש שמה, "פוסטגייט" ל "מזוזה" (גייטפוסט), "דוורית" (פוסטי), ו "חוט אריזה" (פאקת'רד), בחבטות בין כתפיה הצרות, או בדלקו אחריה בגן בעודה פועה ככבשה, פיה הגדול פעור לרווחה, אפה הגדול נישא לשמים, והיא גוררת רגליה בעקשנות, ממש כגמל. כשגדל מילא את הבית זעקות, ויכוחים ודרישות נמרצות למילוי צרכיו האישיים, העדפותיו והיפוכן, ומגבלות "אתן הנשים", מותיר את מרי בוכה מתשישות, או כאשר בחר להיות נחמד, צוחקת על כורחה. בעתות משבר, שהתרבו ככל שהתבגר, היתה מרי שגרירה ומתווכת למיס פאולר, שאהדתה לצעירים לא היתה גדולה; קול בעדו בדיונים על עתידו; התופרת שלו, אחראית על איסוף נעליים ובגדים תועים; שפחה וקרבן תמיד.

כאשר החליט שיהיה משפטן, והחל לעבוד במשרד בלונדון; כאשר ברכתו אליה השתנתה מ "היי דוורית, בהמה זקנה," ל "בוקר, חוט אריזה," פרצה מלחמה, אשר שלא ככל המלחמות שיכלה מרי לזכור, לא הואילה בטובה להישאר מחוץ לאנגליה ובעיתונות, אלא חדרה בגסות לחיי אנשים שהכירה. כפי שאמרה למיס פאולר, מלחמה זו "מעצבנת מאוד". היא לקחה את בן הכומר שעמד להצטרף לעסקי אחיו הבכור; היא לקחה את בן אחיו של הקולונל ערב צאתו לקנדה לגדל שם פֵּרות; היא לקחה את בנה של גברת גרנט, אשר לדברי אמו, התעתד להקדיש עצמו לכהונה; וממש בראשיתה, היא לקחה את וין פאולר, שהודיע בגלויה שהצטרף לחיל התעופה והוא מבקש שישלחו לו מקטורן מצמר.

"הוא צריך להצטרף, וצריך מעיל," אמרה מיס פאולר. לכן השיגה מרי מסרגות בגודל המתאים וצמר, בעוד מיס פאולר מורה לגברים שבמשק הבית – שני גננים וזקן בן שישים, העושה בכל מלאכה – שהיכולים להתגייס לצבא מוטב שיעשו כך. הגננים עזבו. צ'יפ, המומחה לכל, נשאר וקודם למגורי הגנן. הטבחית, כועסת על הצמצומים שפגעו בתפנוקיה, עזבה גם היא לאחר ויכוח ערני עם מיס פאולר,ונטלה עמה את משרתת הבית. מיס פאולר הודיעה על קידומן של נלי, בתו בת השבע עשרה של צ'יפ לתפקיד שהתפנה; ושל גברת צ'יפ לדרגת טבחית שעיסוקה המשני בניקיון; ומשק הבית המקוצץ המשיך לתפקד ללא תקלה.

וין דרש את העלאת קצבתו. מיס פאולר, שתמיד התבוננה נכוחה בעובדות, אמרה, "יש לתת לו. אין סיכויים שימשוך את הקצבה ימים רבים, ואם שלוש מאות יעשו אותו מאושר…"

וין היה אסיר תודה, ובא, במדיו ההדוקים, לומר זאת. בסיס האימונים היה מרוחק פחות מחמישים קילומטר, ודיבורו היה כה טכני עד שהיה צריך להדגימו בתרשימי המטוסים השונים. הוא נתן למרי תרשים אחד כזה.

"ומוטב שתשנני אותו, פוסטי," "בקרוב תראי המון כאלה." אז מרי שיננה את התרשים, אבל כשוין הגיע שוב להתנפח כטווס ולהשוויץ לפני נשותיו, היא כשלה בחקירה הצולבת, ושוב השפיל אותה כבימים עברו.

"את נראית פחות או יותר אנושית," אמר בנעימה הצבאית שרכש לאחרונה. "בעבר כלשהו בטח היה לך מוח. מה עשית בו? איפה את שומרת אותו? כבשה היתה משננת טוב ממך. את מעוררת רחמים. את שווה פחות מפחית ריקה, קזואר זקן מרוט נוצות שכמוך."[2]

"אני מניחה שכך מדבר אליך המפקד?" אמרה מיס פאולר מכורסתה.

"אבל לפוסטי לא אכפת בכלל," השיב וין. "מה את אומרת, פאקטרד?"

"מה? וין אמר משהו? אני אדע את זה כמו שצריך עד שתבוא שוב," מלמלה וכווצה את גבותיה החיוורות מעל תרשימי דגמי המטוסים, ה "טאובה",  ה"פארמן" והצפלין.

בתוך כמה שבועות, היו בעיניה קרבות היבשה והים, שאת דיווחי העיתונות עליהם נהגה לקרוא למיס פאולר אחרי ארוחת הבוקר, דברים של מה בכך. לבה ומוחה המריאו לשחקים עם וין, שסיים "להתגלגל" (מה שזה לא יהיה) וקודם ממטוס אימונים למכונה שהיא פחות או יותר שלו. בוקר אחד חג המטוס בעיגולים ממש מעל ארובות הכפר, נחת בשדה הבור כמעט מחוץ לשער הגן, ווין נכנס, כחול מקור, וזעק שהוא רעב. הוא ומרי גררו את מיס פאולר בכסא הגלגלים, כפי שעשו תכופות בעבר, לאורך השביל שבשדה הבור להתבונן במטוס הדו כנפי. מרי העירה ש "הוא מסריח למדי".

"פוסטי, אני מאמין שאת חושבת עם האף," אמר וין. "אני יודע שאת לא משתמשת במוח, עכשיו, איזה דגם המטוס?"

"אלך להביא את התרשים," אמרה מרי.

"את חסרת תקנה! אין לך יכולת שכלית של עכבר מעבדה," זעק ופירש להן את המחוונים ומתקני נשיאת הפצצות עד שהגיעה השעה לטפס ולרכב שוב על העננים הרטובים.

"אה!" אמרה מרי, כשהדבר המסריח זינק לשמיים. "חכו עד שחיל התעופה שלנו יתחיל להפגין את כוחו, וין אומר שזה בטוח בהרבה מהחפירות."

"עוד נראה," אמרה  מיס פאולר. "אמרי לצ'יפ שיבוא לגרור אותי הביתה שוב."

"זה במורד, אני יכולה לעשות את זה," אמרה מרי, "אם תשגיחי על הבלמים." היא השעינה את רזונה כנגד ידית הכסא והן התגלגלו הביתה.

"היזהרי שלא להזיע ולהצטנן," אמרה מיס פאולר הלבושה יותר מהדרוש.

"לעולם איני מזיעה," אמרה מרי. תקעה את כיסא הגלגלים מתחת למרפסת וישרה את גבה הארוך. המאמץ העלה סומק על פניה, והרוח שיחררה תלתל משערה אל מצחה. מיס פאולר התבוננה בה.

"על מה את חושבת, מרי?" שאלה במפגיע.

"או, וין אומר שהוא זקוק לעוד שלושה זוגות גרביים, הכי עבים שנוכל לסרוג."

"כן, אבל אני מתכוונת לדברים שנשים חושבות עליהם, הנה את כבר בת יותר מארבעים—"

"ארבעים וארבע," השיבה מרי הישרה.

"נו?"

"נו מה?" מרי הציעה, כתמיד, את כתפה למיס פאולר.

"ואת איתי כבר עשר שנים."

"בואי נראה," אמרה מרי. "וין היה בן אחת עשרה כשהגיע. הוא בן עשרים עכשיו, ואני הגעתי שנתיים קודם. נכון, אחת עשרה שנים."

"אחת עשרה! ובכל הזמן הזה, אף פעם לא סיפרת לי שום דבר חשוב. נדמה לי שמאז ומתמיד רק אני דיברתי."

"אני חוששת שאני לא בת שיחה טובה. כמו שאומר וין, אני לא בנויה לזה. תני לי בבקשה את כובעך."

מיס פאולר, צולעת על ירכה, חבטה במקלה שקצהו גומי, על אריחי רצפת האכסדרה. "מרי, את לא כלום מלבד בת לוויה, היית פעם משהו מלבד בת לוויה?"

מרי תלתה את כובע הגן על המתלה המתאים. "לא" השיבה לאחר הרהור. "אני לא יכולה לדמיין את עצמי עושה משהו אחר. אבל אני חסרת דמיון, לצערי."

היא הגישה למיס פאולר את כוס השעה אחת עשרה של מי המרפא.

זה היה דצמבר הרטוב, שבו ירדו 15 ס"מ גשם, והנשים מיעטו לצאת את הבית ככל האפשר. המרכבה המעופפת של וין ביקרה אצלן כמה פעמים, ושני בקרים (הוא הזהיר אותה מראש בגלויה), שמעה מרי את צליל המדחפים בשעת הזריחה. בפעם השניה היא רצה אל החלון והתבוננה בשמיים המתבהרים. כתם קטן עבר מעל. היא נשאה את ידיה הרזות לעברו.

בשעה שש באותו ערב הגיעה הודעה במעטפה רשמית לפיה סג"מ ו. פאולר נהרג בטיסת אימונים. המוות היה מיידי. מרי קראה את ההודעה ונשאה אותה אל מיס פאולר.

"לא ציפיתי לדבר אחר," אמרה מיס פאולר "אבל אני מצטערת שנהרג לפני שהספיק לעשות משהו."

החדר הסתחרר סביב מרי פוסטגייט, אבל את עצמה מצאה יציבה למדי במרכזו.

"כן," אמרה. "חבל מאוד שלא נהרג בפעולה אחרי שהרג מישהו."

"הוא נהרג במקום. גם זו נחמה," המשיכה מיס פאולר.

"אבל וין אומר שהלם הנפילה הורג מייד, ולא משנה מה שקורה למכלי הדלק," צטטה מרי.

החדר החל לנוח עכשיו. היא שמעה את מיס פאולר אומרת בנעימה חסרת סבלנות, "אבל למה אנחנו לא יכולות לבכות, מרי?" ואת עצמה משיבה, "אין סיבה לבכות, הוא מילא את חובתו בדיוק כמו הבן של גברת גרנט."

"וכשמת, היא באה לכאן ובכתה כל הבוקר," אמרה מיס פאולר. "כל זה מעייף אותי, נורא מעייף. תעזרי לי להיכנס למיטה בבקשה, מרי? ואני חושבת שארצה גם את הבקבוק החם."

מרי סייעה לה וישבה לידה, מדברת על וין ונעוריו הפרועים.

"אני מאמינה," אמרה לפתע מיס פאולר,"שאנשים זקנים ואנשים צעירים חומקים ממהלומה כזו. בני גיל הביניים הכי רגישים."

"אני מניחה שזה נכון," אמרה מרי, קמה על רגליה. "אלך לסדר ולנקות את חדרו עכשיו. שנלבש בגדי אבלות?"

"בשום אופן," אמרה מיס פאולר. "מלבד, כמובן, בלוויה. אני לא יכולה ללכת. לכי את. אני רוצה שתסדרי שייקבר כאן. איזה מזל שכל זה לא התרחש בסולסברי!"

כולם, החל מרשויות חיל התעופה ועד הכומר, היו אדיבים מאוד והשתתפו בצער. מרי מצאה את עצמה לרגע בעולם שבו נוהגות גופות להשתגר בכל מיני אמצעי תעבורה לכל מיני מקומות. ובעת הלוויה עמדו שני צעירים במדים מכופתרים ליד הקבר, ואחרי הלוויה שוחחו איתה.

" את מיס פוסטגייט, נכון?" אמר אחד, "פאולר סיפר לי עליך. הוא היה בחור טוב.. גבר לעניין.. אבדה גדולה."

"אבדה גדולה!" נהם חברו. "כולנו מצטערים מאוד."

"מאיזה גובה הוא נפל?" לחשה מרי

"כמעט ארבעת אלפים רגל, לדעתי, לא? היית איתו באותו יום, מונקי?"

"ממש כך," השיב הנער השני. הברומטר שלי הראה שלושת אלפים, ולא טסתי גבוה כמוהו, הרבה פחות."

"אז הכל בסדר," אמרה מרי. "תודה  רבה לכם".

הם התרחקו וגברת גרנט הטילה עצמה בוכייה על חזה השטוח של מרי, מתחת לסככת הלוויה, וזעקה, "אני יודעת איך זה! אני יודעת איך זה!"

"אבל שני הוריו מתים," השיבה מרי, הודפת אותה מעליה. "אולי נפגשו כבר כולם," הוסיפה כמבלי משים, חומקת לכיוון המרכבה.

"גם אני חשבתי על זה," יבבה גברת גרנט; "אבל הוא יהיה כמעט זר בעיניהם. ממש מביך!"

מרי דיווחה למיס פאולר במהימנות על כל פרטי הטקס, ומיס פאולר צחקה בקול למשמע תיאור התפרצותה של גברת גרנט.

"הו, כמה שוין היה נהנה מכל זה! אף פעם אי היה אפשר לסמוך עליו בלוויות. זוכרת.." ושוב דברו עליו, האחת משלימה את הפערים בדברי חברתה. "ועכשיו," אמרה מיס פאולר, "נפתח את הוילונות ונסדר את הכול. זה תמיד טוב לנו. טיפלת כבר בחפצים של וין?"

"בכל… מאז הגיע לכאן," אמרה מרי, "מעולם לא היה הרסני.. אפילו עם צעצועיו."

הן עמדו, פניהן אל החדר המסודר.

"זה מנוגד לטבע לא לבכות," אמרה מרי לבסוף, "אני כל כך מפחדת מהתגובה המאוחרת".

"כמו שאמרתי, אנחנו הזקנים חומקים מהמהלומה. לך אני חוששת. בכית כבר?"

"אני לא יכולה. זה גורם לי רק לכעוס על הגרמנים."

"זה סתם בזבוז אנרגיה," אמרה מיס פאולר. "עלינו לחיות עד שהמלחמה תסתיים." היא פתחה ארון עמוס. "טוב, חשבתי על הכל. זו התוכנית שלי. את כל הבגדים האזרחיים אפשר למסור.. פליטים מבלגיה, וכיוצא באלה."

מרי נדה לאות הסכמה. "מגפיים, צווארונים, וכפפות?"

"כן, אין צורך לשמור דבר מלבד הכובע והחגורה שלו."

"הכל הגיע אתמול עם מדי חיל התעופה".. מרי הצביעה על חבילה מונחת על מיטת הברזל הקטנה.

"אה, כדאי לשמור על החפצים הצבאיים. מישהו ישמח לקבל אותם פעם. זוכרת את המידות שלו?"

"מטר ושמונים; תשעים סנטימטר הקף החזה. אבל הוא אמר לי שנוספו לו עוד ארבעה סנטימטרים. ארשום על תווית ואקשור אותה לשק השינה שלו."

"אז טפלנו גם בזה," אמרה מיס פאולר, נוקשת בכף יד אחת בטבעת האמה של היד שניה. "איזה בזבוז כל זה! מחר נארוז את כל הבגדים האזרחיים במזוודה הישנה של בית הספר."

"והיתר?" שאלה מרי. "הספרים והתמונות והמשחקים והצעצועים.. ו … כל היתר?"

"אני מתכננת לשרוף אותם עד האחרון," אמרה מיס פאולר. "כך נדע איפה הם ואיש לא יוכל לגעת בהם אחר כך. מה דעתך?"

"גם לדעתי עדיף כך," אמרה מרי. "אבל יש כל כך הרבה."

"נשרוף אותם במשרפת האשפה," אמרה מיס פאולר.

"זה היה כבשן פתוח מתודלק באשפה; מגדל עגול קטן עשוי לבנים חלולות, מונח על שבכת ברזל. לפני שנים ראתה מיס פאולר אחד כזה במגזין גינון וציוותה שיבנו כמוהו בקצה הגן. הוא התאים לאופייה המסודר, לא עוד נראו ערמות אשפה, ואת האפר ערבבו באדמת החמר הקשה.

מרי שקלה לרגע, ראתה הכל בבירור, ונדה שוב בראשה. במשך הערב הניחו הצידה חליפות אזרחיות זכורות היטב, לבנים שמרי סימנה, גדודי גרביים ועניבות בשלל צבעים עזים. היה צורך במזוודה נוספת, ואחר כך, עוד תיבת אריזה, ורק מאוחר ביום המחרת העלו צ'יפ והמוביל המקומי את הכל אל העגלה. למרבה המזל היה לכומר מכר שמידות בנו דומות לאלה של וין, וישמח מאוד לקבל מערכת שלמה של מדי חיל התעופה, והוא שלח את בן הגנן להוביל אותם אליו במריצה. את הכובע תלו בחדר השינה של מיס פאולר, את החגורה בחדרה של מיס פוסטגייט, שכן, כדברי מיס פאולר, לא היה להן שום חשק שישמש נושא לשיחות  בטלות.

"אז נפטרנו גם מזה," אמה מיס פולר. "אשאיר לך את היתר, מרי. אני לא יכולה להתרוצץ ברחבי הגן. מוטב שתקחי את סל הבגדים הגדול ותבקשי מנלי לעזור לך."

"אקח את המריצה ואעשה הכל לבד," אמרה מרי, ובפעם הראשונה בחייה סגרה את פיה.

מיס פאולר, ברגעי עצבנות, כעסה על הפדנטיות היתרה של מרי. עתה התעטפה מרי במעיל הגשם הישן ביותר, בכובע הגינון ובערדליים החלקלקים, שכן גשם שוב עמד לרדת. מהמטבח נטלה קיסמים ארוכים, חצי מכל פחמים וצרור זרדים יבשים. את כל אלה גלגלה במריצה במורד שבילי הגן מכוסי האזוב, אל חלקת שיחי הדפנה הטחובה, היכן שניצב כבשן האשפה מתחת שלושה עצי אלון נוטפי גשם. היא טפסה מעבר לגדר התיל אל חצר מגורי הכומר, ונטלה מהגדיש של דייר המשנה מלוא זרועותיה חציר משובח, שהניחה בסדר על אבני הלהט בתחתית הכבשן. אחר כך, חולפת שוב ושוב נוכח פניה החוורות של מיס פאולר המתבוננת מאחרי חלון חדר הבוקר, היא נשאה במריצה סל עמוס בבגדים מכוסה במגבת, ספרי הרפתקאות לנוער מרובבי אגודלים, ספרי לימוד ואטלסים, ערימות מגזינים של אופנועים ומכוניות, קטלוגים של תצוגות באולימפיה; שרידי צי ספינות מפרש, מסירות מרוץ בפרוטות עד יאכטות יקרות יותר; גלימה מהמכינה הקדם אוניברסיטאית; מבחר מחבטי קריקט וטניס, זולים ויקרים; כדורי קריקט וטניס; קטרי משחק מתפרקים ומסילותיהם המפותלות; דגם צוללת-פח  שצבעה אפור- אדום; גרמופון מקולקל ותקליטים סדוקים; מחבטי גולף שהיה צורך לשברם בחבטה על הברך, כמו מקלות ההליכה והרומח האפריקאי; תמונות של נבחרות קריקט וכדורגל מבתי ספר פרטיים וציבוריים; תצלום ממסדר סיום; מצלמות קודק וגלילי צלולואיד; כמה גביעי עופרת ואחד מכסף שזכה בהם בתחרויות אגרוף ומרוצי מכשולים; צרורות תצלומים מבית הספר; תצלום של מיס פאולר שחטף מידיה בצחוק ו (טוב מאוד שלא ביקשה אותו) מעולם לא השיב; קופסת משחקים ובה מגירה סודית; ערמת בגדי פלנל, חגורות, ואפודות וזוג נעלי כדורגל שנתגלו בעליית הגג; צרור כל המכתבים שמיס פאולר והיא כתבו לו אי פעם, ונשמרו מטעם אבסורדי כלשהו במשך כל השנים; חמישה ימי ניסיון כתיבת יומן; תמונות ממוסגרות של מכוניות מרוץ ממסלול ברוקלנדס, עוד ועוד שרידי תיבות כלים, ארנביות, סוללות חשמל, חיילי בדיל, קשתיות ומסוריות, ומשחקי הרכבה.

מיס פאולר, מתבוננת בעד החלון, במרי הבאה והולכת, אמרה לעצמה, "מרי היא אשה זקנה. אף פעם לא הייתי מודעת לזה."

אחרי ארוחת הצהריים הציעה לה שתנוח.

"אני בכלל לא עייפה," אמרה מרי. "סידרתי את הכל. בשעה שתיים אלך אל הכפר לקנות פראפין. לנלי אין מספיק, וההליכה תטיב לי."

לפני שיצאה ערכה מרי סריקה נוספת בבית ומצאה שלא שכחה דבר. הערפל ירד מיד אחרי שעקפה את שדה הבור שבו נהג וין לנחות. נדמה לה שהיא כמעט שומעת את רעש מדחפיו מעל ראשה, אבל לא היה מה לראות. היא הניפה את המטריה מעליה והסתערה אל תוך הרטיבות המעוורת עד שהגיעה למקום מחסה בכפר השומם. כאשר יצאה מחנותו של מר קיד, בקבוק מלא פרפין בסל הנצרים שלה, פגשה את עדן, אחות הכפר, ונכנסה אתה לשיחה, כתמיד, על ילדי הכפר. עוד הן נפרדות זו מזו מול ה "רויאל אוק", שמעו מה שנדמה להן כיריית רובה ממש מאחרי הבית. מיד אחריה נשמעה צווחת ילד שגוועה לקינה.

"תאונה!" אמרה האחות עדן מיד, וזינקה דרך הבר הריק, מרי בעקבותיה. הן מצאו את גברת גריט, אשתו של בעל הפאב, כל שהיא יכולה להצביע אל החצר, שם החליקה על צידה בקתת עץ קטנה בתוך ערמת רעפים. האחות עדן חטפה סדין מתייבש לפני האח, רצה החוצה, הרימה משהו מהאדמה ועטפה אותו בסדין. עוד היא נושאת את מטענה אל המטבח, האדים הסדין גם מחצית מדיה. זו היתה עדנה גריט הקטנה, בת תשע, שמרי הכירה מאז היתה תינוקת בעגלה.

"אני פצועה קשה?" שאלה עדנה, ומתה בידי האחות הנוטפות דם. הסדין הוסט הצידה ולרגע, לפני שהספיקה לעצום את עיניה, ראתה מרי את הגוף הקרוע לגזרים.

"פלא שבכלל דיברה," אמרה האחות עדן. "מה למען השם זה היה?"

"פצצה," אמרה מרי.

"שהושלכה מצפלין?"

"לא ממטוס. נדמה היה לי ששמעתי אותו מעל לשדה הבור אבל חשבתי שהיה אחד משלנו. וודאי כיבה את המנועים כשצלל. לכן לא הבחנו בו."

"החזירים המטונפים!" אמרה האחות עדן, חיוורת כסיד ורועדת. "איזו צרה צרורה! לכי להודיע לד"ר הניס, מיס פוסטגייט." האחות התבוננה באם, שצנחה, פניה על הרצפה. "היא רק בהלם, תהפכי אותה."

מרי הפכה את גברת גריט, פניה למעלה, ומיהרה אל הרופא. כאשר ספרה לו את שהתרחש, ביקש ממנה לשבת בחדר הטיפולים עד שייתן לה משהו.

"אבל אני לא צריכה כלום, האמן לי," אמרה. "אני לא חושבת שיהיה נבון לספר למיס פאולר מה שקרה, נכון? הלב שלה כל כך רגיש במזג האוויר הזה."

ד"ר הניס התבונן בה בהערכה עוד הוא אורז את תיקו.

"לא, אל תאמרי לאיש עד שנהיה בטוחים," אמר, ומיהר אל ה "רויאל אוק", ומרי המשיכה בדרכה עם הפרפין. מאחריה נותר הכפר שלו כתמיד, שכן החדשות טרם פשטו. פניה התכרכמו, מפעם לפעם נפערו נחיריה הגדולים בצורה מכוערת והיא הפטירה ביטויים שוין, שלא בחל במילים גם בנוכחות הנשים, נהג לכנות בהם את האויב. "עובדי אלילים, הם עובדי אלילים בני זונות". אבל, המשיכה בהתאם לחינוך שעשה אותה מה שהיתה: "אסור לחשוב על דברים כאלה."

לפני שהגיעה הביתה, עקף אותה ד"ר הניס, שהיה גם שוטר מתנדב, במכוניתו.

"הו, מיס פוסטגייט," אמר, "רציתי לומר לך שהתאונה ב 'רויאל אוק' נגרמה מקריסת האורווה של גריט. מזמן היא היתה מסוכנת. היה צורך להרוס אותה."

"חשבתי ששמעתי גם פיצוץ," אמרה מרי.

"אולי התבלבלת מצליל קורות העץ שהתנפצו, בדקתי אותן. הן היו אכולות ריקבון. כשהתנפצו ודאי השמיעו צליל שנשמע כמו ירייה."

"באמת?" שאלה מרי בנימוס.

"עדנה הקטנה המסכנה שיחקה תחת הקורות," המשיך, עדיין מצמית אותה בעיניו, "והן, עם הרעפים הנופלים יחד, קרעו אותה לגזרים, הבנת?"

"ראיתי מה קרה," אמרה מרי מנידה בראשה. "וגם שמעתי."

"טוב, אי אפשר לקבוע בביטחון." דר' הניס שינה לחלוטין את נעימת קולו. "ברור לי שאפשר לסמוך לחלוטין עליך ועל האחות עדן (דיברתי גם אתה), שלא תאמרו דבר.. בינתיים לפחות. אין צורך לגרום בהלה אלא אם…"

"הו, אני לעולם לא מפיצה.. מכל מקום," אמרה מרי, וד"ר הניס מיהר לעיר המחוז.

"אחרי הכל," אמרה לעצמה, "אולי, יתכן, שקריסת גג האורווה הישנה עשתה את כל הדברים האלה לעדנה הקטנה והמסכנה." עכשיו הצטערה שבכלל רמזה על אפשרות אחרת, אבל האחות עדן היתה הדיסקרטיות בהתגלמותה. עד שהגיעה הביתה התרחקה ממנה הפרשה מעצם כך שהיתה כל כך מפלצתית. כשנכנסה, אמרה לה מיס פאולר ששני מטוסים טסו בסביבה חצי שעה קודם לכן.

"חשבתי ששמעתי אותם," השיבה, "ארד עכשיו לגן. יש לי פרפין."

"כן, אבל… מה יש על המגפיים שלך? הם רטובים לגמרי. החליפי אותם מיד."

מרי, לא רק צייתה, אלא עטפה את המגפיים בנייר עיתון והניחה אותם בסל הנצרים עם הבקבוקים הריקים. כך, חמושה במחתת המטבח הארוכה ביותר יצאה.

"שוב יורד גשם," סיימה מיס פאולר, "אבל אני יודעת שלא תנוחי עד שתפטרי מהכל."

"זה לא יימשך הרבה. הכל כבר למטה, וסגרתי את הכבשן במכסה שהרטיבות לא תחדור."

עד שסיימה להכין הכל והתיזה את שמן המשחה, התמלאו השיחים באור השקיעה.

כשהדליקה את הגפרור שישרוף את לבה לאפר, שמעה גניחה או אנחה מעבר לשיחי הדפנה הפורטוגלית.

"צ'יפ?" קראה בחוסר סבלנות, לא יעלה על הדעת שצ'יפ שהזקין עם המתֶנת שלו, ספון בקוטג' הנוח, יחלל את קדושת מקום המקלט.

"כבשים" סכמה לעצמה והבעירה את האש. המוקד התפרץ בשאגה והלהבה החזקה והבהירה החישה את הלילה סביבה.

"כמה שוין היה אוהב את זה," חשבה, מתרחקת מהלהבה.

באור המדורה ראתה, נחבא למחצה אחרי שיח דפנה פסיעות אחדות ממנה, גבר גלוי ראש יושב זקוף למרגלות אחד האלונים. בחיקו נח ענף שבור, רגל אחת במגף מציצה מתחתיו. ראשו מתמיד לנוע מצד אל צד, אבל גופו לא נע, ממש כגזע העץ. היה לבוש, היא זזה הצידה כדי להיטיב לראות, מדים דומים למדי וין, הדש רכוס על חזהו. לרגע היתה סבורה שהוא אחד הטייסים  הצעירים שפגשה בלוויה. אבל ראשיהם היו כהים ובוהקים. ראשו של האיש הזה היה חיוור כשל תינוק, וקצוץ כה קצר, עד שיכלה לראות מתחתיו עוד וורוד דוחה. שפתיו נעו. "מה אתה אומר?" מרי נעה לעברו ועצרה. "לייטי! לייטי! לייטי!" מלמל, ומולל באצבעותיו את העלים המתים הטחובים. בלאומיותו לא היה ספק. כל כך הכעיס אותה עד שצעדה חזרה אל הכבשן, אף שהיה עדיין לוהט מכדי להשתמש במחתה. ספריו של וין בערו יפה. היא התבוננה בעץ האלון שאחרי האיש; כמה מענפיו העליונים הדקים ושניים שלושה ענפים רקובים סמוך לאדמה נשברו ופזרו את גזריהם על השביל שבין השיחים. על הענף הנמוך ביותר נראתה קסדה תלויה בגדיליה כקן ציפור באור לשונות האש. ברור שהאיש נפל בעד ענפי העץ. וין אמר לה שאנשים אכן יכולים ליפול ממטוסים. וין אמר לה גם, שעצים מועילים ביותר בבלימת נפילת הטייס, אבל במקרה זה נראה שהטייס עצמו נשבר שאחרת היה מיישר את תנוחתו המוזרה. הוא נראה חסר ישע לבד מראשו הנורא שנד לצדדים. מאידך, על חגורתו יכלה לראות נרתיק אקדח, ומרי תיעבה אקדחים. לפני חודשים אחדים, אחרי שקראו יחדיו דיווחים אחדים מבלגיה,[3] התעסקו היא ומיס פאולר  באחד, אקדח ענקי שקליעיו קטומי החוטם, וין הסביר מאוחר יותר, אסורים לפי חוקי המלחמה בשימוש נגד אויבים מתורבתים. "הם טובים דיים עבורנו,"  השיבה מיס פאולר. "למד את מרי כיצד להשתמש בו." ווין, משועשע מעצם האפשרות שצורך כזה יתעורר, הוביל את מרי, הממצמצת בעיניה מחרדה אל המחצבה הנטושה של הכומר והראה לה כיצד לירות בכלי הנורא. עתה היה מונח במגירה השמאלית העליונה של שולחן הטואלט שלה, מזכרת שלא נועדה להשרף. וין היה שמח לראות שכלל אינה פוחדת. היא חמקה אל הבית להביא את האקדח. כששבה בעד הגשם ניבטו בה העיניים שבראש בציפייה. הפה אף ניסה לחייך. אבל למראה האקדח נסוגו פינותיו בדיוק כשל אלה של עדנה גריט. דמעה התגלגלה מאחת העיניים, והראש התגלגל מכתף לכתף מנסה כאילו להצביע על משהו.

"מרוסק, מרוסק כולי" מלמל בצרפתית.

"מה אתה אומר?" השיבה מרי נגעלת, ושמרה על מרחק ממנו אף על פי שרק ראשו נע.

"שבור," חזר על דבריו. "כואב נורא. הרופא! טוקטור!"

"לא" אמרה, משתמשת בכל הגרמנית שידעה ומנפנפת באקדח הגדול. "אני לראות את הילדה המתה."

הראש נח מתנודתו. מרי הרפתה את ידה המתוחה. היא הקפידה להרחיק את אצבעותיה מהנצרה מפחד תאונה. אחרי שהמתינה כמה דקות, שבה אל הכבשן, שהאש שבו נחלשה, וחיטטה במחתה בספרי וין החרוכים. שוב גנח הראש לרופא.

"תפסיק עם זה!" אמרה מרי, רוקעת ברגלה. "די עם זה, עובד אלילים ארור!" המלים באו לה בקלות, בטבעיות. אלה היו דבריו של וין, ווין היה ג'נטלמן שבעד שום הון לא היה גוזר את עדנה הקטנה לכל אותם פסים וחוטים צבעוניים. אבל הדבר הזה המתגבנן תחת עץ האלון עשה זאת. עכשיו לא מדובר בקריאת סיפורי זוועה מהעיתון למיס פאולר. מרי ראתה זאת במו עיניה על שולחן המטבח ב "רויאל אוק". אסור לה לחשוב על כך. וין מת עכשיו וכל מה שקשור בו נערם ומרשרש ומצלצל תחת המחתה המפשפשת שבידה לאבק אדום שחור ועלי אפר אפורים. הדבר מתחת לאלון ימות גם הוא. מרי ראתה מוות יותר מפעם אחת. בני משפחתה נהגו למות, כפי שאמרה למיס פאולר, "בנסיבות מעיקות ביותר." היא לא תזוז ממקומה עד שתהייה בטוחה לחלוטין שהדבר הזה מת.. מת כאביה היקר בסוף שנות השמונים; מת כדודה מרי בשמונים ותשע; מת כאמה בתשעים ואחת; מת כבן הדוד דיק בתשעים וחמש; מת כמשרתת של ליידי מקאוזלנד בתשעים ותשע; מת כאחותה של ליידי מקאוזלנד באלף תשע מאות ואחת; מת כוין שנקבר לפני חמישה ימים; ועדנה גריט הממתינה עדיין לאדמה החסודה שתכסה אותה. עוד היא חושבת, שפתה התחתונה תחת שן טוחנת מצהיבה, גביניה מכווצים ונחיריה פעורים, חובטת במחתה חבטות שמזעזעות את השבכה בתחתית הכבשן, ומגרדת בכוח את דופנותיו. התבוננה בשעון היד שענדה. כמעט ארבע וחצי, ומטחי הגשם הלכו וכבדו. התה יוגש בחמש. אם הדבר הזה לא ימות קודם תירטב עד לשד עצמותיה ויהיה עליה להחליף בגדים. בינתיים העסיקה את מוחה בחפצי וין שבערו היטב, למרות הרטיבות הלוחשת העולה מן הכבשן, אף שמידי פעם התרוממה מתוך המסה הבוערת כריכת ספר שכותרתו ברורה למדי. עוד היא חותה במרץ, עלה בה גל חום שהציף אותה עד מח עצמותיה. מרי שמעולם לא יכלה לשיר, המהמה לעצמה. אף פעם לא האמינה בהלכי הרוח המתקדמים על תפקידי האישה בעולם, אפילו שמיס פאולר דווקא ראתה אותם באור חיובי; אבל עכשיו הבינה שיש הרבה מה לומר בזכותם. זה, למשל, היה תפקיד שלה, תפקיד ששום גבר, ד"ר הניס פחות מכולם, יכול למלא. גבר, במשבר מעין זה, ינהג לפי הקוד שוין נהג לכנות "ספורטיבי". יניח הכל להזעיק עזרה, ללא ספק יכניס את הדבר הזה אל הבית. והאישה, תפקידה לקיים בית מאושר למי.. לבעלה וילדיה. ואם תיכשל בכך, מוטב שלא לחשוב על כך.. אבל…

 "תפסיק כבר" זעקה מרי שוב בעד הצללים. "לא, אני אומרת לך! אני את הילדה מתה ראיתי." בגרמנית.

אבל זו עובדה. גם אישה שלא מילאה את תפקידה המשפחתי, יכולה עדיין להועיל, להועיל יותר מגבר בנסיבות מסוימות. היא חבטה בכוח, כמכונה, באפר השוקע, שקועה בעונג הסודי שחוותה. הגשם היה מכבה את האש, אבל היא הרגישה, היה חשוך מכדי לראות, שמלאכתה נשלמה.  בתחתית הכבשן ראתה להט אדום קהה, לא בוער דיו לפחם את מכסה העץ אם תחליק אותו למחצה להגן בפני הגשם השוטף. לאחר שעשתה זאת, נשענה על המחתה והמתינה, אושר נעלה משתלט עליה. היא חדלה לחשוב. התמסרה כולה לשטף התחושות. העונג המתמשך נקטע בצליל שציפתה לו בכאב כמה פעמים בחייה. היא נשענה קדימה והקשיבה, מחייכת. כל טעות לא תיתכן. היא עצמה את עיניה והשתכרה ממנו. ואז פסק במפתיע.

"המשך," לחשה, כמעט בקול. "זה עוד לא הסוף."

הסוף היה ברור מאוד בהפסקה בין שני מטחי גשם. מרי פוסטגייט נשמה חטופות בין שיניה ורעדה מכף רגל ועד ראש. "כך טוב", אמרה שבעת רצון, והלכה אל הבית, שם שברה את השגרה בשערורייתיות, כאשר טבלה באמבט לוהט לפני שעת התה, וירדה למטה והיא, כפי שאמרה מיס פאולר כשראתה אותה שוכבת נינוחה על הספה האחרת, "נאה למדי!"

 מוקדש לאמי שפרה זיכרונה לברכה

שהיתה צדקת גמורה

 [1]  התערוכה הגדולה של שנת 1851 בלונדון נועדה לסמל את העליונות התעשייתית, הצבאית והכלכלית של האימפריה הבריטית.