אחינועם ניני נגד הענקת פרס אקו"ם לאריאל זילבר: "אני מתביישת"

הודיעה שהיא מוותרת על פרס אקו"ם ומבטלת את השתתפותה בטקס כמחאה על הענקת פרס אקו"ם על מפעל חיים לאריאל זילבר. "אני מקווה שהוא ינצל את הבמה ויתנצל בפני ההומואים, הערבים, היהודים החילונים, משפחת רבין, מדינת ישראל, 'פושעי אוסלו', צה״ל, עובדים זרים ושאר גויים". זילבר: "אני נגד חרם ואשמח לראות את אחינועם בטקס. בואי כלה, שמוליק קורא לך"

Print Friendly

סערה ברשת, מהומה בעולם המוזיקה הישראלי. חמישה ימים לפני טקס הענקת פרסי אקו"ם ליוצרים ולמבצעים בתחום המוזיקה הפופולארית – ואחת הזוכות בפרסים, אחינועם ניני, פורשת במחאה. אחינועם הודיעה היום בעמוד הפייסבוק שלה כי היא מבטלת את השתתפותה בטקס פרסי אקו"ם מסיבות אידאולוגיות. הסיבה: אחינועם אינה מוכנה לעמוד על אותה במה יחד עם אריאל זילבר בעל הדעות הימניות הקיצוניות, שיקבל פרס אקו"ם ע"ש נעמי שמר על מפעל חיים למלחין. אחינועם זכתה  בפרס על תרומה מיוחדת להפצת היצירה הישראלית בעולם.

שמאל. ניני. צילום: יובל אראל

שמאל. ניני. צילום: יובל אראל

אחינועם ניני וגיל דור פרסמו במהלך הערב הודעה, שבה נאמר בין השאר: "תהליך היצירה האמנותית כולל הבעה ספונטנית לצד פיתוח, עיבוד ועריכה. בקרת האיכות של התהליך נעשית על ידי המצפן האמנותי הפנימי של כל אמן. האמן נמצא בדיאלוג עם החברה סביבו. הוא מקבל ממנה חיזוק ועידוד בכל פעם שהוא מוצא הד בליבותיהם של אנשים בעלי מצפן אמנותי זהה. הרזוננס הזה הוא איכותי מטבעו ואין הוא נמדד כמותית. ההיסטוריה של האמנות רצופה בגאונים שמעולם לא זכו להכרה בחייהם.

"מסיבה זו המיסוד של 'הכרה אמנותית' בדרך של הענקת פרסים הוא בעייתי מעיקרו, וזאת בין שההכרה נתונה בידי 'ועדה' או מבוססת על נתוני פופולריות. עקב תהליכים דומים בכל העולם, פרסים ואותות כבוד אמנם מקדמים בוודאות קריירה של אמנים, אך לאו דווקא את האמנות עצמה. בחברתנו הציבור כבר הפנים את העובדה שגיבורי התרבות שלו נמדדים ברייטינג שלהם, או במילים אחרות, בהיותם 'סלבס'. מכאן קצרה הדרך לתובנה הנפוצה בכל תור לאודישנים בתכניות הריאליטי, שהדרך להיות 'סלב' מתחילה באמביציה להתגלות כ'טאלנט' ולא חשוב במה, ובעצם לתובנה המופשטת עוד יותר שאפשר גם בלי 'טאלנט'.

 "כתגובה לרידוד תרבותי זה משתדלים מקדמי ה'הכרה האמנותית' הממוסדת לעשות מלאכתם נאמנה ולתמוך באמנים ראויים. אך למרבה הצער גם הכוונות הטובות ביותר משרתות את תעשיית הרייטינג. מצב דברים עגום זה מטיל אחריות כבדה על כתפי מעניקי הפרסים למיניהם. אחריות זו אינה מסתכמת בבחירת אמנים ראויים, אלא בהבנה שהפרס מסייע להגדיר את גיבורי התרבות של האומה. גיבור תרבות, כמו כל גיבור, הוא משאת נפש הזוכה להערצה וללגיטימציה ציבורית, לא רק כמייצג של אמנותו אלא כ'פרסונה', כ'סלב', כמופת חברתי.

ימין. זילבר. צילום: יובל אראל

 "דוגמא מאלפת למצב עניינים זה היא זכייתו של אריאל זילבר בפרס אקו"ם על מפעל חיים השנה. מעטים יחלקו על תרומתו האמנותית של אריאל ועל איכותו כיוצר מוכשר ומקורי. אך בחירתו, ובעיקר בקטגוריית מפעל החיים, מהווה הפניית עורף לאחריות הציבורית הזו. הכיצד? שלא כמו בהליך בחירות דמוקרטי, שבו הציבור זכאי להיחשף למגוון הדעות והעמדות ומתוכן הוא בוחר את מנהיגיו על פי שיפוטו, במקרה של אריאל זילבר ה'ממסד' עצמו כבר בחר, חגג, אישר, טיהר ולא ביקש הבהרות או התנצלויות. לציבור לא נותר אלא להריע ולאמץ בחום.

 "אפשר וצריך לשאול האם בקרב מעגלים רבי השפעה בתחומי התרבות יש מקום לביטוי של עמדות וערכים הומניסטיים בכלל? או שמא העמדה הפוסט מודרנית הביסה כליל את רוח החברה הליברלית ואת הזדהותם של אמנים בפומבי עם ערכיה? האם יש מקום לאמיל זולא שנלחם ב-1898 את מלחמתו של דריפוס בישראל של 2014? "איננו קוראים להחרים את אריאל זילבר האמן. יתרה מזו, היינו רוצים להאמין שהוא אכן ינצל את הבמה המכובדת ויבהיר בפני הקהל מעט מן הדברים המיוחסים לו, ואולי גם יתנצל בפומבי בפני ההומואים, הערבים, היהודים החילונים, משפחת רבין, מדינת ישראל, 'פושעי אוסלו', צה״ל, עובדים זרים ושאר גויים.

"בשבוע בו הלכה לעולמה שולמית אלוני אנחנו הוגים במשנתה. אין אנו מצטטים את 'אני מאשים' של זולא, אלא מסתפקים ב'אנחנו מתביישים בשם הציבור' ומוותרים על קבלת הפרס למרות הערכתנו הרבה לאקו״ם ולרצון הטוב של הדירקטוריון להעניק לנו אותו".

אריאל זילבר הסתפק בתגובה קצרה: "אני נגד כל סוג של חרם ואשמח לראות את אחינועם ניני בטקס פרסי אקו"ם. בואי כלה, שמוליק קורא לך". תגובת אקו"ם: "זכותה של אחינועם להחליט שאינה רוצה לקבל פרס, ואנחנו באקו"ם מכבדים זכויות יוצרים".

טקס פרסי אקו"ם יתקיים ביום שני, 3 בפברואר, בתיאטרון גשר ביפו.

Print Friendly

על אודות יובל אראל

הייתי שם - כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם - בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון (למעט מקהלת הצבא האדום). כיום אני מתעסק בצילום תמונות סטילס וקטעי ווידיאו בהופעות, מופעים, במיוחד בסצנת האינדי בגוש דן, במועדונים – בארבי, לבונטין 7, סאבליים, תאטרון תמונע, אוזן בר ואחרים. לעתים אני גם כותב, מנסה לתת ביקורת נכונה, תמציתית וראויה למופעים שאני מבקר בהם. כתבות נוספות מתפרסמות בבלוג של יובל אראל - http://yuvalerel.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירוע, ד, מוזיקה, תרבות, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על אחינועם ניני נגד הענקת פרס אקו"ם לאריאל זילבר: "אני מתביישת"

  1. מאת יעקב סבן‏:

    על פי העתונות מפעילי אתר "הקול היהודי" מואשמים בהסתה לאלימות ולגזענות, ומוגש נגדם כתב אישום. אבל מה ההבדל בינם לבין אריאל זילבר ושירי התמיכה שלו בכהנא? אין כל הבדל. ויותר מכך, זילבר עומד לקבל פרס על תרומתו ל- בזזזזזזזזזזז.

  2. מאת גידי‏:

    עמית ידידי .
    מאחר ואתה תושב מרסיי אני חייב להעיר את ענייך במחקר ,יש לי הרגשה שאתה לא יודע על איזה חבית אתה יושב ומתבסם…או אולי תעשה להם פיתוח סביבתי .
    עיר הראשונה שיהיה בה רוב מוסלמי תוך עשור שנים הקרובות היא העיר השנייה בגודלה בצרפת, עיר הנמל הדרומית מארסיי, עם 30-40% מוסלמים כיום. בשנת 2016 צפוי להיחנך בעיר המסגד הענק של מארסיי, שנבנה בעלות של 33 מליון דולר, עם מינראט בגובה של 25 מטרים, ואולם תפילה שיכיל 14 אלף מתפללים, כיאה לקהילה המוסלמית הענקית של העיר. כפי שנראה בכל הדוגמאות, ברגע שאחוז המהגרים המוסלמים גבוה מאוד, הפשע ברחובות משתולל, וכבר מסוכן לחיות כיום במארסיי, במיוחד לצעירים. עם מאפיה וכנופיות הנמצאות בכל מקום. בנוגע למארסיי נדמה כאילו הרפובליקה הצרפתית הרימה ידיים (היהודים נמלטים משם), אך היום זו מארסיי, ואחר כך זו עלולה להיות גם פאריז (שבה אחוז המוסלמים עומד "רק" על 15%).
    אם אין לך דירה בנתניה זה הזמן לקנות.

    • מאת גידי‏:

      אם אין ברצונכם לאשר לפרסום את הדברים הבאים להשכלה כללית נא להודיע לי.
      תודה גידי

      בינואר 2009, כשמבצע "עופרת יצוקה" הגיע לסיומו, התקיים אירוע התרמה עבור פצועי רצועת עזה במועדון לבונטין 7. למרות שהאירוע הוגדר כהומניטרי וא-פוליטי, הליינאפ הורכב מאמני שמאל מובהקים. יממה לפני אירוע הצדקה, אחינועם ניני ומירה עוואד (אז נציגות ישראל בתחרות האירוויזיון במוסקבה) ביטלו את השתתפותן בגלל עצומה ולחצים שהפעילו אמנים ואנשי רוח, בתגובה למכתבה של ניני לתושבי עזה.

      "אני יודעת שעמוק בלב אתם מייחלים למות המפלצת ששמה חמאס. זו שהפכה את עזה לערימת אשפה שכולה עוני, מחלה ואומללות ובשם אללה העלתה אתכם קורבן על המזבח המדמם של כבוד ותאוות בצע. אוכל רק לייחל עבורכם שישראל תבצע את העבודה שכולנו יודעים שצריכה להיעשות ותחסל עבורכם את הסרטן הזה, הוירוס המפלצתי ששמו קנאות, ששמו חמאס".

      המכתב של ניני כונה "מכתב נאצה", האירוע התקיים כסדרו חרף היעדרותן של הזמרות (שבין היתר טענו כי מדובר ב"עצומה מכוערת") – וזה, למעשה, סוף הסיפור. היום, חמש שנים אחרי ובאופן פרדוקסלי, ניני מעצבת סוג של עצומת יחידה, כשהיא מוותרת על צ'ק שמן מוועדת טקס פרסי אקו"ם – בגלל בחירתה להעניק פרס על מפעל חיים לאריאל זילבר. כן, אותו אריאל זילבר ששר "ממי אקנה, ממי? מאחי היהודי", זילבר שאמר "הערבים הם אויבים" וגם "אני לא ממליץ על הומוסקסואליות". כך במשך שנים ובקדחתנות, המוח שהלחין את "הולך בטל", חיסל את הקונפורמיזם של הז'אנר וסלל את "דרכו של עץ אחד", דבילית ככל שתהיה.

      פתאום, הנימוקים למעשה השקט אך החתרני, שנוסחו היטב בדף הרשמי של ניני בפייסבוק – מדיפים אדים של סטנדרט כפול. ניני שנאלצה להסיר השתתפותה בלבונטין 7, לא הגיעה לתובנה עמוקה באשר לבעייתיות במכתבה הקיצוני דאז – ובחרה שלא להגיב לעצומה שהפעילה לחץ אקטיבי וגרמה, בסופו של דבר, לביטול הופעתה. אך הפלא ופלא – השתלשלות הדברים לא שונה בתכלית מסיפור זכייתו של זילבר – בו למעשה ניני מפעילה לחץ פסיבי ומערערת על החלטת ודעת אקו"ם להעניק את הפרס לזילבר.

  3. מאת גידי‏:

    אהרון שלום.
    נראה לי שהתבלבלת ולא התכוונת למה שכתבתה.ראשית היא יהודיה וישראלית ויש לה זכות מלאה להתערב ,או לומר את דעתה.!!! אגב אל תתרגש מכותבים הזויים שאצלם זה אוטומט להגן על דעות ובתנאי שזה מצד שמאל.
    אם הבנתי אותך נכון התכוונת לקריירה שלה שרובה המכריע בארופה,זו זכותה ,ומכאן שהצעד שלה הוא כלכלי לא אתי,או מוסרי חלילה.היא קורצת למפרנסיה באיחוד הארופי.שם היא תקבל גם פרס וגם הרבה כסף.שיהיה לה לבריאות.

    • אין לי מושג על מה אתה מדבר, בצרפת היא מפורסמת מספיק ומרוויחה מספיק כסף, האיחוד לא מחלק פרסים כל כך בקלות ואין לה סיכויים לזכות בשום פרס כאן בעיקר כי היא ישראלית. אז בעצם היא יוצאת קרחת מכאן ומכאן אבל עומדת על העקרונות שלה. גם יוסי בניון עשה את רוב הקריירה שלו באירופה זה הופך אותו לפחות ישראלי ממך, מי שמך לתת תואר ישראלי או ישראלי פלוס לאנשים, כל הוויתך וכל התגובות שלך מעידות על כך שאין לך מושג ירוק מה שקורא בעולם ואתה מפרש רק מה שמאכילים אותך הישראלים. אז אתה ציוני סבבה, עם השנים הישראלים הגשימו את הנבואה והפכו את הציונות לגזענות, בעיקר בגלל אנשים כמוך

    • מאת גידי‏:

      להשכלה כללית
      בינואר 2009, כשמבצע "עופרת יצוקה" הגיע לסיומו, התקיים אירוע התרמה עבור פצועי רצועת עזה במועדון לבונטין 7. למרות שהאירוע הוגדר כהומניטרי וא-פוליטי, הליינאפ הורכב מאמני שמאל מובהקים. יממה לפני אירוע הצדקה, אחינועם ניני ומירה עוואד (אז נציגות ישראל בתחרות האירוויזיון במוסקבה) ביטלו את השתתפותן בגלל עצומה ולחצים שהפעילו אמנים ואנשי רוח, בתגובה למכתבה של ניני לתושבי עזה.

      "אני יודעת שעמוק בלב אתם מייחלים למות המפלצת ששמה חמאס. זו שהפכה את עזה לערימת אשפה שכולה עוני, מחלה ואומללות ובשם אללה העלתה אתכם קורבן על המזבח המדמם של כבוד ותאוות בצע. אוכל רק לייחל עבורכם שישראל תבצע את העבודה שכולנו יודעים שצריכה להיעשות ותחסל עבורכם את הסרטן הזה, הוירוס המפלצתי ששמו קנאות, ששמו חמאס".

      המכתב של ניני כונה "מכתב נאצה", האירוע התקיים כסדרו חרף היעדרותן של הזמרות (שבין היתר טענו כי מדובר ב"עצומה מכוערת") – וזה, למעשה, סוף הסיפור. היום, חמש שנים אחרי ובאופן פרדוקסלי, ניני מעצבת סוג של עצומת יחידה, כשהיא מוותרת על צ'ק שמן מוועדת טקס פרסי אקו"ם – בגלל בחירתה להעניק פרס על מפעל חיים לאריאל זילבר. כן, אותו אריאל זילבר ששר "ממי אקנה, ממי? מאחי היהודי", זילבר שאמר "הערבים הם אויבים" וגם "אני לא ממליץ על הומוסקסואליות". כך במשך שנים ובקדחתנות, המוח שהלחין את "הולך בטל", חיסל את הקונפורמיזם של הז'אנר וסלל את "דרכו של עץ אחד", דבילית ככל שתהיה.

      פתאום, הנימוקים למעשה השקט אך החתרני, שנוסחו היטב בדף הרשמי של ניני בפייסבוק – מדיפים אדים של סטנדרט כפול. ניני שנאלצה להסיר השתתפותה בלבונטין 7, לא הגיעה לתובנה עמוקה באשר לבעייתיות במכתבה הקיצוני דאז – ובחרה שלא להגיב לעצומה שהפעילה לחץ אקטיבי וגרמה, בסופו של דבר, לביטול הופעתה. אך הפלא ופלא – השתלשלות הדברים לא שונה בתכלית מסיפור זכייתו של זילבר – בו למעשה ניני מפעילה לחץ פסיבי ומערערת על החלטת ודעת אקו"ם להעניק את הפרס לזילבר.

  4. מאת איה‏:

    אני שותפה לדעות של ניני, אבל במקרה הזה לא לדרכה. ואמר נכון זילבר בעצמו: היא עברה לידי הרבה פעמים, היו לה הרבה הזדמנויות להגיד לי את מה שהיא חושבת, אבל הפעם היתה לה הזדמנות להגיד כך שזה יעשה הרבה רעש ויביא לה פרסום.

  5. מאת אהרון‏:

    בניגוד לאריאל זילבר השורשים של אחינועם ניני אינה בישראל והזיקה שלה לישראל קטנה לכן נכון שלא תקבל פרס
    בישראל

  6. מאת אהרון‏:

    בניגוד לאריאל זילבר השורשים של אחינועם אינם בישראל גם הזיקה שלה לארץ קטנה לכן אין לה זכות להתערב
    בפוליטקה הישראלית.. אם היא תשאר באמריקה או תהגר למדינת הותיקן איש לא יצטער וגם לא תחסר לנו.

    • עכשיו יש גם חצי יהודי ויהודי שלם חצי ציוני וציוני שלם, קיבינימט אתם גזענים ברמה מחליאה אחד מאוד ציוני שזה קצת יותר מציוני סתם השני קובע מי יש לו זיקה ומי אין לו אתם ח ל א ו ת

  7. מאת שפכטל‏:

    חבר מאוד שהזמרת מתנהגת ככך
    הסיבה היא שהיא נותנת לגיטימציה למחרימים למיניהם.
    למה שלא יחרימו אותנו באירופה אם אמנים/שחקנים מחרימים על דעות פוליטיות.
    אציין שזה זכותה הדמוקרטית כמובן וזה בא without words
    אבל המשמעות היא שמי שימני לא ילך להופעות שלה
    מי שמאוד ציוני – כמוני, יעקם את האף הפרצוף.