"יפה לנצח": פנטזיה יפה על הייאוש הקיומי

סרטו של הבמאי פאולו סורנטינו הוא מסע אופטימי וחסר מנוחה על החיים ומשמעותם. טוני סרבילו נהדר בתפקיד הגיבור שמחפש ריגושים ועניין – על רקע נופיה המרהיבים של רומא. לא להחמיץ

Print Friendly

[rating=5]

"החיים הם רק חלום", כך נפתח הסרט "יפה לנצח" של פאולו סורנטינו ("זה בוודאי המקום"), שזכה בגלובוס הזהב עבור הסרט הזר הטוב ביותר ומחזיק בקלף מצוין לזכות גם בפרס האוסקר בקטגוריה זו. הסרט שואל בנדיבות מהרוח של הבמאי האיטלקי, פדריקו פליני, ומהסרט "לה דולצ'ה ויטה" מ-1960, וצובע את המסך הקולנועי בפנטזיה קיומית, הרוויה בהיסטוריה העשירה של איטליה, כשרגליה נטועות היטב במציאות של ההווה.

"החיים הם רק חלום". באדיבות סרטי יונייטד קינג

"החיים הם רק חלום". באדיבות סרטי יונייטד קינג

ההרפתקה נפתחת בסגנון מפואר, ובציטוט של לואי פרידנאן סלין, מתוך ספרו "מסע אל קצה הלילה" מ-1932: "המסע עושה את עבודת הדמיון, השאר הוא רק אשליה וכאב". מיד לאחר מכן, המסך נפתח אל תוך סצנה שבה קבוצת תיירים אסייתיים מצלמת אתרים היסטוריים ברומא, ומשם מעבר חד למסיבת גג פרועה של בליינים לבושים היטב, הרוקדים כאילו אין מחר.

הסיבה למסיבה היא יום הולדתו ה-65 של ג'פ גמברדלה, בגילומו של טוני סרבילו הנהדר ("יחי ההבדל הקטן"), שהוא לסורנטינו מה שהיה השחקן מרצ'לו מסטרויאני עבור פליני. ג'פ הוא איש חברה שנון, בלתי מובן, מנוכר מעמיתיו, ציני כלפי העולם סביבו, אך מסוקרן מספיק כדי לתור אחר ריגושים.

בדיוק כמו ב"לה דולצ'ה ויטה", הסרט "יפה לנצח" הוא פחות עלילתי, ובנוי מסדרה אינטואיטיבית של מצבים, המצביעים על חוסר המנוחה הפנימי של הגיבור והחששות הקיומיים התפלים והיומיומיים של כל הסובבים אותו. "כולנו על סף ייאוש" הוא אומר לסטפניה, עמיתה שהיא גם סופרת, הסובלת מאגו מנופח. ג'פ עדיין רוכב על ההצלחה של רומן שכתב בשנות ה-20 לחייו. הוא מעולם לא כתב ספר נוסף, והוא עושה לביתו ככתב תרבות בעיתון נחשב.

במרבית הסרט ג'פ נודד ברחבי רומא, ממסיבה אחת לאחרת, מחפש אחר משהו – כל דבר שירים אותו משעמומו: הוא חווה מין אדיש עם בלונדינית יפהפייה שמגשימה עצמה בזכות העלאת תמונות לפייסבוק; הוא מפטפט וסועד עם העורכת הגמדה שלו; נפגש עם חברו, רומנו (קרלו ורדונה, "המדריך לאהבה"), מחזאי בינוני וחסר ביטחון; נהנה מטיולים רומנטיים עם רמונה (סברינה פרילי), חשפנית מזדקנת; ומחפש אחר תשובות לחיים מנזירה המזכירה את אימא תרזה.

"כולנו על סף ייאוש". באדיבות סרטי יונייטד קינג

גם אם הסרט נראה לעיתים ארוך או חוזר על עצמו, הוא דואג להפנט את הצופים בזכות הרעיון שניתן למצוא משמעות לחיים, והתשוקה שלנו ליופי. הצלם הקבוע של סורנטינו, לוקה ביגאצי, יוצר קסם בשילוב מסנוור של תנועת מצלמה, צילומי רחף בין מבנים ארכיטקטוניים וזוויות צילום אלוהיות. הפסקול הקסום של ללה מרקיטלי מקדם את השוטטות ברומא במחרוזות סוחפות של שירי מקהלה שמימיים.

כנאמן לכותר הסרט, "יפה לנצח", הוא אכן סרט יפהפה ומן היפים ביותר שאפשר לראות על המסך הגדול, תוך שהוא חוקר, בתחושה של אבסורד והרבה מאוד שובבות, את הכשלים של החברה האיטלקית המודרנית. מומלץ מאוד.

Print Friendly

על אודות שי שגב

שי שגב משמש כמבקר הקולנוע והטלוויזיה של מגפון. בעבר הרחוק למד קולנוע ותקשורת, ואף גמע קילומטראז' מכובד כבמאי ותסריטאי טלוויזיה. בשנים האחרונות משמש ככתב היין האלכוהול של Ynet, עורך מגזין יין וגורמה, מגזיני תעופה, תיירות ומלונאות מובילים. בעבר שימש כעורך הכלכלה והמזון של מגפון, עורך ראשי של מגזין הנדסת מים, כתב מסעדות ומבקר היין של ידיעות אחרונות, גלובס, מגזין Timeout ודרך האוכל. שגב כבר הספיק לכתוב ולערוך חלק מאתרי המזון, ביקורת המסעדות והיין המובילים בישראל, תוך היותו שופט יין ומזון בתחרויות בכל רחבי העולם. בזמנו הפנוי, מכהן כיו"ר ועדת היין של האקדמיה העברית ללשון. בזמנו הלא פנוי, משמש ככותב נאומים לבכירי ממשל ולראשי חברות בארץ ובעולם.
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, סרטים, תרבות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.