שובי שובי השולמית

יומיים לפני מותו של פיט סיגר קברנו את שולמית אלוני. שולה, כפי שקראנו לה, הייתה אחת מהמנהיגים המעטים של השמאל שהטביעו את חותמם על החברה הישראלית לצמיתות. היינו שייכים לאותו הדור, דור לוחמי תש"ח. חיינו התנהלו על קווים מקבילים – ובבית הספר למדנו שקווים מקבילים יכולים להיות קרובים מאוד זה לזה, אך לעולם אינם נפגשים

Print Friendly

פיט סיגר נגע בחיי רק פעם אחת. אבל איזו נגיעה זו הייתה! 

זה קרה ימים אחדים לפני מלחמת ששת הימים. אחרי כמעט שלושה שבועות של מתיחות גוברת התקרבה קדחת המלחמה לנקודת השבירה. ידעתי שהמלחמה תפרוץ תוך כמה ימים, ואולי שעות. 

דינה דינור, אשתו של ק.צטניק, סופר השואה, התקשרה כדי להזמין אותי לפגישה עם פיט סיגר. דינה, אישה מרשימה, כינסה בדירתה במשך שנים קבוצה קטנים של פעילים יהודים וערבים כדי לדון בענייני השלום. 

הפגישה עם סיגר נערכה במלון "הילטון". היא הייתה עצובה, מדוכאת, אך בצורה משונה גם מרוממת. חשבנו על כל הצעירים, שלנו ושלהם, החיים ונושמים כרגע והעומדים למות בימים הקרובים. היינו קבוצה של כשלושים איש ואישה, יהודים וערבים. פיט שר לנו, וליווה את עצמו בגיטרה. שירים על שלום, על אנושיות, על מרד. היינו נרגשים מאוד. 

מאז לא פגשתי את פיט סיגר שוב. אך כעבור 19 שנים, לפתע פתאום, קיבלתי ממנו גלויה. נאמר בה באנגלית: "אורי אבנרי היקר – רק הודעה קצרה של תודה עמוקה על נחישותך להגיע לבני-אדם ולפעול. אני מקווה שבפעם הבאה שתבקר בארצות הברית, משפחתי ואני נוכל לשמוע אותך. פיט סיגר". ליד החתימה היו שלוש אותיות סיניות וציור של גיטרה. 

שירים על שלום, על אנושיות, על מרד. פיט סיגר וג'ון באאז בשנות ה-70

שירים על שלום, על אנושיות, על מרד. פיט סיגר וג'ון באאז בשנות ה-70 (מקור: הפייסבוק של ‏‎Joan Baez)

יומיים לפני מותו של פיט סיגר קברנו את שולמית אלוני. יתכן שאחדים מהאנשים שהשתתפו בפגישה ההיא היו נוכחים גם הפעם. שולה, כפי שקראנו לה, הייתה אחת מהמנהיגים המעטים של השמאל שהטביעו את חותמם על החברה הישראלית לצמיתות. אמנם היא הייתה צעירה ממני בחמש שנים, אך היינו שייכים לאותו הדור, דור לוחמי תש"ח. חיינו התנהלו על קווים מקבילים – ובבית הספר למדנו שקווים מקבילים יכולים להיות קרובים מאוד זה לזה, אך לעולם אינם נפגשים. 

שנינו נבחרנו לכנסת באותה עת. לפני כן היינו פעילים באותו התחום. הייתי עורך של שבועון שהתמקד, בין השאר, במאבק למען זכויות האדם. היא הייתה מורה ועורכת-דין, שכבר התפרסמה כמגינה על זכויות האזרח בעיתונות וברדיו. 

זה נשמע דבר קל, אבל זה היה מהפכני. אחרי תש"ח הייתה ישראל עדיין ארץ שבה המדינה הייתה חזות הכול. האזרחים היו קיימים רק כדי לשרת את המדינה, ובעיקר את הצבא. הקולקטיב היה הכול, היחיד היה קרוב לאפס. 

שולה הטיפה לעיקרון הפוך: המדינה קיימת כדי לשרת את האזרחים. לאזרח יש זכויות שאינן ניתנות לשלילה. זה הפך לחלק מהקונסנזוס הישראלי. 

ואולם, היה הבדל גדול בין מצבה למצבי. שולה באה מלב הממסד, ששנא אותי שנאת מוות. היא נולדה בשכונה ענייה של תל אביב, שכונת נווה שאנן, וכאשר שני הוריה התגייסו במלחמת העולם השנייה לצבא הבריטי, שלחו אותה לכפר הנוער בן שמן, מרכז של חינוך ציוני. אחד מחבריה לבית הספר היה שמעון פרס. ואילו אני הייתי באותה עת חבר באצ"ל, שהתנגד לממסד באופן מוחלט. אחרי בן שמן עברה שולה לקיבוץ אלונים, שם פגשה את ראובן אלוני – שאימץ את שם הקיבוץ – ונישאה לו. רובק'ה הפך לפקיד בכיר, והיה ממונה על ייהוד הגליל. 

באה מלב הממסד. אלוני עם פרס, רבין וקיסינג'ר (צילום: לע"מ)

באה מלב הממסד. אלוני עם פרס, רבין וקיסינג'ר בממשלה הראשונה של יצחק רבין (צילום: לע"מ)

חוץ מכתיבת מאמרים ודיבור ברדיו, שבהם שולה טיפלה בקובלנות האזרחים, היא קיימה גם טקסי נישואין. זה היה על גבול החוק, מאחר שכל ענייני האישות היו (ונשארו) נתונים בידי הרבנות, שאינה מכירה בשוויון האישה. 

בכנסת היא הייתה חברה בסיעת העבודה (שנקראה אז מפא"י) וכפופה למשמעת מפלגתית. אני הייתי סיעת-יחיד, חופשי לעשות ככל העולה על רוחי. יכולתי לעשות הרבה דברים שהיא לא יכלה לעשות, כגון הגשת הצעות חוק ליברליות: לתת מעמד חוקי להפלות, לאפשר כריתת אברים להשתלה, לבטל את החוק המנדטורי שאסר על יחסים הומוסקסואליים בהסכמה בין בגירים, וכדומה. 

אני גם דרשתי הפרדה מוחלטת בין המדינה והדת. שולה הייתה ידועה בהתקפותיה על הכפייה הדתית בענייני זכויות האזרח. לכן נדהמתי כאשר באחת השיחות הראשונות שלנו בכנסת – ששכנה אז עדיין ב"בית פרומין" במרכז ירושלים – היא הביעה התנגדות נחרצת להפרדה. "אני ציונית", אמרה לי, "הדבר היחיד המאחד את היהודים בעולם זה הדת. לכן לא יכולה להיות בישראל הפרדה בין המדינה והדת". 

מאותה נקודה והלאה התרחבה התפיסה של שולה משנה לשנה. לדעתי, זהו ההיגיון של השקפת העולם השמאלית, שאין ממנו מנוס. בהתחלה התרכזה בזכויות האזרח. משם התרחבה לזכויות האדם. משם להפרדת הדת מהמדינה. משם לפמיניזם. משם לצדק סוציאלי. ובסוף הגיעה למאבק נחוש למען השלום ונגד הכיבוש. לאורך כל הדרך דבקה בציונות. 

זאת לא הייתה דרך קלה. בראשית 1974, כאשר שולה נבחרה שוב לכנסת, והפעם כראש רשימת רצ, הסעתי אותה בטרמפ לחיפה. במשך שעת הנסיעה התווכחנו. אמרתי לה: עכשיו, כשאת ראש מפלגה, עליך להירתם למאבק למען השלום.

"בוא נחלק את העבודה בינינו", השיבה, "אתה תטפל בשלום ואני אטפל בזכויות האזרח". אך כעבור עשרים שנה כבר הייתה שולה פעילה נמרצת וחשובה למען שלום, למען מדינה פלסטינית ונגד הכיבוש.  

היה לנו עוד דבר משותף: גולדה מאיר שנאה את שנינו שנאת מוות. כל עוד עמד בראש מפלגת מפא"י לוי אשכול, איש נוח לבריות, יכלה שולה להתעלם מקו המפלגה. כאשר אשכול מת פתאום עבר השרביט לידי גולדה, והכללים השתנו באחת. גולדה הייתה אישה שתלטנית, וכמו שאמר עליה דויד בן-גוריון, היא היטיבה לשנוא. שולה, אישה צעירה, בעלת הופעה נאה ובעלת מחשבה עצמאית, עוררה את זעמה. ב-1969 היא הרחיקה את שולה ממקום ריאלי ברשימת המפלגה. ב-1973, כששולה ניסתה שוב להגיע למקום ריאלי, גולדה עשתה מעשה-נבלה: היא סילקה את שולה מהרשימה ברגע האחרון ממש. 

זה היה במועד כל כך מאוחר ששולה לא יכלה להספיק להקים רשימה חדשה. אבל קרה נס. קבוצה של פמיניסטיות התכוננה להגיש רשימה משלה. היא כבר השלימה את כל הפרוצדורה החוקית, אך לא היה לה סיכוי לעבור את אחוז החסימה. כך נוצר חיבור מושלם: מנהיגה בלי רשימה לרשימה בלי מנהיגה. בשעות המעטות שנותרו עד סיום המועד להגשת הרשימות, ראיתי את שולה מתמודדת עם ערימה גדולה של ניירות ומנסה להכניס סדר לטופסי החתימות. עזרתי לה להשלים את המלאכה בזמן. כך נולדה המפלגה החדשה, הנקראת עכשיו מרצ. במכה הראשונה היא זכתה בשלושה מנדטים. 

שעתה הגדולה של שולה באה ב-1992. מרצ זכתה ב-250,667 קולות והפכה לכוח פוליטי. ראש הממשלה החדש, יצחק רבין, היה זקוק לה כדי להרכיב קואליציה. שולה השיגה את התפקיד שייחלה לו: שרת החינוך. הצרה הייתה ש-44 המושבים של מפלגת העבודה ו-12 המושבים של מרצ לא הספיקו. רבין היה זקוק למפלגות הדתיות. 

המעבר מלוחמת אופוזיציה לחברת ממשלה אינו תמיד קל. הוא היה קשה במיוחד לשולה, שהייתה מטיפה יותר מאשר פוליטיקאית. הפוליטיקה היא – כאמרתו המפורסמת של ביסמארק – "האמנות של האפשרי". שולה לא הייתה טובה בפשרות. למרות זאת, בהתחלה, כאשר החליט רבין לגרש מהארץ את 415 הפעילים האסלאמים, שולה תמכה בהחלטה. במחאה על החלטה שרירותית זו הקמנו אנחנו, חבריי ואני, את "גוש שלום". שולה הודתה ברבות הימים שהצבעתה בעד הגירוש הייתה "ליקוי מאורות". 

אבל הצרות באו לאחר-מכן. שולה מעולם לא סברה שעליה להסתיר את מחשבותיה. היא הייתה ישרה. אולי יותר מדי ישרה. כשרת החינוך היא השמיעה את דעותיה באופן חופשי-חופשי. חופשי מדי. בכל פעם שפלטה דעה על פרק בתנ"ך טיפסו הדתיים על הקירות. השיא הגיע כאשר הכריזה שיש ללמד בבתי הספר את תורת דרווין, במקום סיפור בריאת העולם. זה היה יותר מדי. הדתיים דרשו לסלק את שולה ממשרד החינוך. רבין היה עסוק בתהליך השלום של אוסלו, והיה זקוק למפלגות הדתיות. שולה הורחקה מהמשרד. 

בלוויה רמז אחד מבניה, בנאום הספד מבריק, שהיא "נבגדה", ושזה היה הרגע הקשה ביותר של חייה. כל הנוכחים ידעו על מה הוא מדבר, למרות שלא פירט. 

נבגדה. שולמית אלוני (צילום: לע"מ)

נבגדה על ידי חברי מפלגתה. שולמית אלוני (צילום: לע"מ)

כאשר פיטר רבין את שולה מהתפקיד האהוב עליה, חבריה למפלגה לא חשו לעזרתה. אחדים מהם טענו שהתנהגה בטיפשות. היא הייתה צריכה לדעת שההצטרפות לקואליציה עם הדתיים תעלה מחיר כבד. אם לא הייתה מוכנה לסתום את הפה, לא הייתה צריכה להצטרף לממשלה מלכתחילה. 

מרצ הייתה היצירה של שולה. מייסדי מפלגות הם בדרך כלל בעלי אישיות חזקה, שלא קל לעבוד איתם. חבריה למפלגה קשרו נגדה קשר, ובסופו של דבר החליפו אותה ביוסי שריד, שעבר ממפלגת העבודה למרצ.  המפלגה ירדה בכנסת מ-12 ל-3 מנדטים. 

בשנים האחרונות לא משכה שולה את תשומת-לב הציבור. לא ראיתי אותה בהפגנות בשטחים הכבושים. אך היא הרצתה ללא לאות לפני כל חוג, בכל מקום שהזמינו אותה. כשהופענו ביחד באירועים פוליטיים, היא הייתה פסימית, אני הייתי אופטימי.

באחת ההתפרצויות הבוטות והגסות שלו אמר הרב עובדיה יוסף שאם שולמית אלוני תמות, ייערך משתה. השבוע לא היה משתה. גם אנשי הימין הודו בתרומתה הגדולה לישראל. מרצ, שיש לה עכשיו שישה מנדטים, משגשגת בסקרי דעת הקהל. 

הפרק השביעי של "שיר השירים" מתחיל במלים: "שובי שובי השולמית שובי שובי!" אין סיכוי שזה יקרה. אין גם הרבה סיכויים שתקום שולמית אלוני שנייה. כבר לא מייצרים כאלה.

[related-posts title="מאמרים קודמים של אורי אבנרי"]

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה אקטואליה, בארץ, מדיני-פוליטי, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על שובי שובי השולמית

  1. מאת גידי‏:

    אני שמצביע ימין ומרכז ב-7 בחירות אחרונות כיבדתי אותה מאוד במיוחד כשהמחליפים שלה לא היו ברמתה.אלוני נלחמה בכפייה הדתית והייתה בעד זכויות אזרח. מרגע שהחלה לדבר על שלום (בדרך השמאל הקיצוני) איבדה לגיטימציה אצל בוחרים ליברלים ימניים כמוני.יהי זכרה ברוך.