אני מקשיב לחדשות המתארות עוד חיסול פלילי של אדם באמצע הרחוב, הפעם בעיר מגוריי, תל אביב, ואני מרגיש חסר אונים. מה אני אמור ללמוד מהאלימות המסויימת הזו ההולכת ומתרבה בישראל?

בית האינקוויזציה בספרד (ציור של פרנסיסקו דה גויה)

אז אני נזכר בשיעור אצל המורה הרוחנית שלי, בתחילת דרכי הרוחנית, לפני הרבה שנים. זה היה שיעור על סודות. במסגרת השיעור הזה נערך סבב, שבו כל מי שרצה סיפר דבר מה שהוא מסתיר מאנשים. אחד המשתתפים בקבוצה, בחור חמוד ששמו שמור איתי, אמר בחיל ורעדה "לפעמים אני רוצה לרצוח את אבא שלי".

תוך מספר שניות כולנו בחדר התגלגלנו מצחוק. צחוק שאולי נבע ממבוכה כתוצאה מהמפגש הבלתי אמצעי עם הנטייה האלימה בתוך כולנו. נזכרתי בזה השבוע משום שמה שלרבים מאיתנו עובר מדי פעם בתוכנו, יש אנשים בישראל שמוציאים אל הפועל. וגם לא במחיר גבוה מדי, כך מתברר.

החיסול מתחיל בתוכנו

אין הכוונה שלי היא לעודד אתכם להוציא אל הפועל נטיות אלימות כל כך. להיפך, אני רוצה להראות שהמרחק בין "אדם מן היישוב" לבין "פושע" אינו רחוק כל כך.

אותי מעניין לקחת את כל זה אלינו פנימה. אחרי שחולפות המחשבות הרצחניות כלפי אנשים מסויימים – החמות, למשל, או הבוס – אני תוהה את מי בתוכנו אנחנו רוצים להרוג. איזה חלק בעצמנו אנו מבקשים להעלים, לחסל, לא לפגוש יותר, לא לראות יותר?

באותה המידה אני תוהה באיזה דרך אנו מנסים לעשות זאת. האם באמצעות מניעת שתייה, למשל? אכילת יתר, באופן הגורם לכאבי בטן? פציעה גופנית מכוונת או לא מכוונת? ואולי "סתם" בעזרת ביקורת עצמית בלתי פוסקת?

האם אנו מסוגלים לעצור רגע ולראות את מי בתוכנו אנו מבקשים לחסל,  ומדוע? האם אנו מסוגלים לשנות נקודת מבט ולראות באור חדש מקומות "אפלים" בתוכנו?

התחלת פיוס היסטורי

מי שעושים בדיוק את זה בימים אלו הם הספרדים. תהליך חקיקה יוצא דופן בפרלמנט הספרדי יאפשר בעתיד לכל צאצאי מגורשי ספרד לקבל מחדש אזרחות ספרדית, וזאת מבלי לוותר על האזרחות הנוכחית שלהם.

ציור של פרדיננד ואיזבלה – מלכי ספרד בעת גירוש יהודי ספרד (ציור של אוגוסטינס דה מרדיגל)

522 שנה לאחר סיום גירוש יהודי ספרד, שנבע מאמונה דתית קיצונית שביקשה ליצור חברה נוצרית ללא שונים וחריגים בתוכה, מנסה ספרד לסגור מעגל אדיר ממדים. יש מי שרואה בכך ניסיון למשוך יהודים בחזרה למדינה, הסובלת ממשבר כלכלי קשה, כלומר אינטרס כלכלי עומד מאחורי כל זה. ייתכן והדבר נכון, אך אין זה משנה את המציאות: מאות שנים לאחר שבערות עמוקה הניעה מעשה אלים כל כך, הלב הספרדי נפתח מחדש.

סגירת מעגל מסוג זה משחררת לחופשי גם את הספרדים וגם את צאצאי המגורשים, והיא סימן נוסף לאור ההולך וגובר בעולם שלנו כמו גם בתוכנו. מלחמות עוד מתקיימות בין עמים ומדינות וגם בין אנשים, אך יש גם יותר פיוס.

להסכים לקחת אחריות

בתווך שבין האלימות ברחובות לבין הפיוס הספרדי ניצב איילן גולן. לא בטוח שזו הסקאלה שרוב האנשים היו ממקמים אותו בתוכה, אבל אני מוצא את הקשר.

גולן כמובן לא הרג או רצח אף אחד, אך הריח הלא נעים מוסרית שעלה מההתנהלות שלו מעורר בחילה אצל חלק מהאנשים בישראל. אל מול זה יש את המעריצות שלו, נשים שאהבו לראות אותו מופיע בכנס העצמה נשית באילת. זה אותו כנס שחלק מהמשתתפים בו ביטלו את השתתפותם לאור פרשיית גולן.

מה זה בא ללמד אותנו? שבעולם שלנו אין באמת שחור או לבן. במרבית המקרים אין אנשים רעים לחלוטין או טובים לחלוטין, ולכל אדם יש כמה צדדים. החוכמה היא לדעת לקחת אחריות על הטעויות שעשינו, בדומה לספרדים, דבר שגולן, כך נראה, לא יודע כיצד לעשות. עד כמה אנו מוכנים להסכים לאחריות למעשים שלנו?

* הכותב הינו מתקשר ומנחה סדנאות חופש להרגיש