לא בייבי ולא בום

בלילה בלילה, בעודי מתהפכת מצד לצד, בזמן שבו בין ערות לשינה נחבאות כל מיני תובנות ומתייצבות בשלשות, הבנתי מדוע החמצתי את הסדרה "בייבי בום" בהתחלה. הייתי זקוקה לזמן, לעכל את העובדה שהנה אצפה בחוויה כל-נשית שלא חוויתי בעצמי ושלא אחווה, לפחות לא בגלגול הזה

Print Friendly

לפני כמה שבועות החלו בערוץ 10 ובעיתונים לרוץ קדימונים שהכניסו אותי ללחץ. נראו שם נשים מבועתות שצורחות לאימאאאאא! עם הבטחה עמומה שדבר כזה טרם נראה בישראל. בקיצור, הפציעה לה סדרת ריאליטי על נשים-יולדות-על-אמת  במחלקת היולדות של בית חולים בלינסון, בחסותו של פרופסור נחמד ובעזרתו של צוות רופאים ומיילדות מסור, ואני… בסטרס.

ימי ראשון בשעה 21:00, סימנתי לי במוח, חייבת לראות את זה, וכמובן שאת שני הפרקים הראשונים החמצתי.

שיט, מלמלתי, כשחברותיי בעבודה שוחחו על חווית הצפייה המכוננת בשעת ארוחת הצהרים. שוב פעם פספסתי את התוכנית, סיננתי בין הביסים.

רק בפרק השלישי – שבו כזכור הרופא החמוד ד"ר אשוול התלבט אם לקבל או לא לקבל את לידת אשתו, והסתחבק לו באחווה של צעד תימני עם בחור דתי חביב ושומר נגיעה מאשתו היולדת – צפיתי. את זה סוף, סוף ראיתי. ועוד איך שראיתי. מרוב התרגשות לא יכולתי לשבת; עמדתי בסלון כמו אוהד כדורגל לפני שער מכריע או כמו בעלה של יולדת, ממש בדקות האחרונות של הלידה; התעצבנתי בגלל הפרסומות הבלתי נגמרות דווקא בשיאי המתח והתרגשתי נורא, עד דמעות, כשנולדו התינוקות המתוקים. כמובן שהקלטתי את זה כסדרה, שלא אחמיץ חלילה.

לא ממקור ראשון

אבל בלילה בלילה, בעודי מתהפכת מצד לצד, בזמן שבו, בין ערות לשינה, כל מיני תובנות נחבאות מתייצבות בשלשות, הבנתי מדוע החמצתי את הסדרה בהתחלה. הייתי זקוקה לזמן, לעכל את העובדה שהנה אצפה בחוויה כל-נשית שלא חוויתי בעצמי ושלא אחווה, לפחות לא בגלגול הזה.

שנים שאני, אישה באמצע שנות ה-40, שומעת חברות, בנות משפחה וכל מי שהן בגיל המתאים מתארות זו לזו בפרוטרוט את חוויות ההיריון והלידה: "היתה לי פתיחה כזאת וכזאת", כן אפידורל – לא אפידורל, מיליון שעות בחדר לידה או לחלופין "התינוק פשוט החליק החוצה", הכאבים, המוניטור, הבדיקות ומה לא. על הכול שמעתי או שסיפרו לי או שפשוט ראיתי באין ספור סרטי קולנוע או סרטי דוקו להם אני מכורה. תיאורטית, אני מכירה את הכול טוב מאוד. תיאורטית.

מדברים על העצמה נשית, עוצמת הנשיות, כוח הסבל הנשי, החוויה האוניברסלית הבין-תרבותית המתנקזת בהיריון ובלידה (ולעתים גם אובדן כואב), ואני. יוק! לא בייבי ולא בום.

אצלי, הכול זה מהטלוויזיה או ממקור שני. מעולם לא חוויתי את זה על עצמי ממקור ראשון.  הייתה תקופה בה קיוויתי שחברה מני רבות תזמין אותי לחוות עמה את החוויה, אפילו חשבתי פעם על טיפולי רייקי ליולדת (למדתי עד דרגת מאסטר רייקי), אבל לא יצא.

אאוטסיידרית

לא פעם מצאתי עצמי תקועה באמצע רב-שיח נשי שכזה, ומיד חשתי אאוטסיידרית, אנדרדוג, חייזר. על מה הן מדברות? מה זה, זה, סינית?

אז נכון שעשיתי כמה וכמה הפריות מבחנה אי שם בשנות ה-90 וכל מיני בדיקות ועינויי גוף הקשורים בניסיונות להרות, אבל אצלי, שלימזל, כל ניסיון התחיל בטונה של הורמונים והסתיים ב"מצטערים, שלילי, לא נקלטת הפעם". ככה שש פעמים, עד שהתחרפנתי והחלפתי את כיסא הגניקולוג בספת הפסיכיאטר.

ומאז, כשוויתרתי סופית על הניסיונות להרות, הפכתי קצת ליצור משונה, אישה שנורא רצתה, אבל לא חוותה את שיא נשיותה – בהיריון ולידה. וכשבעלי היה במשך כמה שנים טובות נהג אמבולנס-חובש, איחלתי לו תמיד לצד "סע בזהירות עם הצ'קלקה", גם "הלוואי שתחווה לידה; שתזכה ליילד מישהי באמבולנס, ככה לפחות תראה במציאות איך זה". גם זה לא יצא.

אז בעצם, אולי הדמעות שאותן הזלתי בזמן הצפייה בתכנית, אולי… הן היו גם על עצמי, על זה שאני לא שם, בחדר לידה. ואין זה משנה כמה פעמים אמרו לי נשים שונות "אה… זו לא חוויה מי-יודע-מה, הייתי מוכנה לוותר על 'התענוג' של היריון ולידה כואבת, ולקבל תינוק מן המוכן, כמוך". היום אני יודעת על עצמי, שכאבים וסבל הם לא פונקציה בשבילי, משום שהם חלק מהחוויה.

אבל לבני ולבתי המאומצים, המקסימים, אני אומרת, ובאמת מתכוונת לכך: "איזה מזל שלא ילדתי, אחרת, איך הייתי מאמצת אתכם? איזה מזל…!"

[related-posts title="כתבות קודמות של נטלי שוחט"]

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה אקטואליה, הורות, יחסים, מאמרי עמדה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על לא בייבי ולא בום

  1. מאת שיה מלכין‏:

    נטלי, כתבה מאד כנה ומרגשת. כתבת מה"קישקע". אמהות אמיתית מתבטאת בקשר הרגשי ובגידול הילדים.
    לי יש גם וגם, האמיני לי הקשר הרגשי זהה.

  2. מאת לייה‏:

    אישה יקרה, לא יכולתי לכתוב זאת טוב יותר. ואני, לשני בניי המאומצים, אומרת ש"אני לא זוכרת שלא ילדתי אתכם" וזאת אמת צרופה. אבל יש חור שחור בבטן שלי, שעם השנים הולך וקטן, אבל אני יודעת שלנצח הוא יהיה שם, ועם הזמן (והטיפול הפסיכולוגי..) אני לומדת לחיות איתו, בשלום ובמלחמה.
    תודה לך.

  3. מאת עדי שטרסמן‏:

    נטלי, איזה פוסט מקסים עם כנות כובשת.