אבי, עו"ד יהודה מצא ז"ל, היה פרקליטם של החלשים: של נפגעי תאונות דרכים, עבודה, מומים מולדים, סיבוכי ניתוחים. הוא לא ביקש הרבה בחייו – רק למות בכבוד. לא רק שבקשתו לא נענתה, אלא הוא עבר שבעה מדורי גיהנום בדרך למוות המיוחל.

אבי דעך לנגד עיני במשך שבע שנים. לא עזר לו, שכמומחה לרשלנות רפואית ונזיקין כתב צוואה בחיים – הרבה לפני שחלה – עם הנחיות ברורות ומפורטות להמנעות מסבל מיותר, ובלי מכשירים מצילי חיים.

הצרחות שלו: "די! די!", הדהדו בלבי ובאוזניי כמו תופי קרב מדי יום, כשבאתי לבקר אותו במוסד הסיעודי בו שכב בשנה האחרונה לחייו, דקור מאינפוזיות, מנסה לעשות שביתות רעב, מתקשר רק איתי. יפי הנפש שאלו אותי: "איך את יודעת שהוא אכן רוצה המתת חסד?". בואו לשמוע צעקות שיכולות לפעור בור בכביש, עניתי להם, צעקות של האיש הכי צלול ורהוט שהכרתי בחיי, שאיבד צלם אנוש. של מי שדיבר בגלוי בבית על איך מוות לא צריך להיראות.

במוסד בו שכב, הדלת היתה אטומה, ונאלצתי להלחם בכל טירטור מיותר. חוק "החולה הנוטה למות", שבו חלה עליך חובת הוכחה, שלאדם נשארה חצי שנה לחייו ואז אולי יימנעו מטיפולים – מגוחך במקרה של אבא שלי, ולעניות דעתי בכל מקרה.

השאלה מה היה שם המחלה של אבא שלי התבררה כפארסה. הוא קיבל חמש שנים כדורים לפרקינסון, ואם עוד היה בחיים, הייתי תובעת את הפרופסור הנכבד והיהיר, על המומחיות של אבי ז"ל – רשלנות רפואית.

אבל כשאבי היה בעיצומה של המחלה, למי היה זמן וכח להתדיין בבתי משפט. רציתי רק להקל על סבלו. במוסד הסיעודי בו שכב לא ידעו לתת דיאגנוזה ברורה: האם זו רק זיקנה, סוג של דמנזיה או מחלה חשוכת מרפא עם כותרת מרשימה. מבחינתי אין חשיבות לשם המחלה, היה לה כיוון ברור אחד – מוות הדרגתי ומיוסר.

אבי הלך לעולם אחר ב-28 לדצמבר 2010. על קברו נשאתי מספד ובו התחייבתי להיות פרקליטתו, פוסט מורטם. לצאת למסע לשינוי החוק והמדיניות במוסדות שהם לא הוספיסים, שרק בהם עושים חסד לחולים, באמצעות מורפיום ויחס חומל.

מאז מות אבי, עברו שלוש שנים. בתום השנה הראשונה למותו, יזמתי כנס בחיפה שקראתי לו "חמלה בסוף החיים". יצרתי מושג חדש בגוגל ועצומה תחת השם הזה, שחתמו עליה 5,700 איש.

מותו הטראגי של השדרן עדי טלמור ז"ל, שנאלץ להיות תייר מוות לשווייץ, קידם את האג'נדה שלי. לפני כחודשיים, באותו מקום בשוויץ, נסע לסיים את חייו איש העסקים מתי מילוא ז"ל. שבועיים לאחר מכן, הוזמנתי לאולפן ערוץ 2 ל"פגוש את העתונות", ולאחר מכן לערוץ 1 לתכנית "פוליטיקה".

אמרתי את דבריי והעצומה "חמלה בסוף החיים", קיבלה עוד 1.000 חתימות. בתזמון מושלם, גם החלו שוב לדבר בכנסת על הצעת חוק, מודל לחיקוי ממדינת אורגון, ארה"ב "מוות במרשם רופא". אבל במדינה שלנו, גם לחוקים הרבה יותר פשוטים לוקח זמן, אם בכלל, ליישם.

אני מאמינה קודם כל, בשינוי מודעות ציבורית. לכן יזמתי מיני כנס נוסף, שהפעם יהיה במרכז. במוצ"ש הבא, 22 בפברואר, ב-20.00 בתאטרון הסמטה ביפו. נדרשת הרשמה מראש. הפרטים בלינק המצורף:
http://www.hasimta.com/

מי שלא יוכל להגיע, יכול להביע הזדהות בחתימתו על העצומה:
http://www.atzuma.co.il/hemla

עיזרו לי לעזור לכולנו. לדעת שאפשר למות (יחסית) בכבוד.