המירוץ לנשיאות הולך והופך למעניין יותר ויותר. נשיאת מועצת העיתונות ושופטת בית המשפט העליון בדימוס, דליה דוֹרְנֶר, מצטרפת למירוץ. יחד עם חתן פרס נובל, פרופ' דן שכטמן – תהיה דליה דורנר מועמדת לנשיאות שאינה פוליטיקאית.

בראיון לתכנית "בחצי היום" ברשת ב', סיפרה היום דורנר: "היו אליי פניות, זה כמובן מחמיא. רציתי להעלות לציבור פעם אחת אישה. אם לא בפעם הזו, אז בפעם הבאה. הפונים מטפלים בחתימות. אם יהיו עשרה חברי כנסת, מה טוב. אם לא, אז לא. מה שעומד מאחוריי זה לפתוח פתח לאישה. מעבר לזה שזה מחמיא לי, אני חושבת שזה חשוב לפתוח פתח לנשיאות".

דורנר, שהשתתפה היום בכנס בטכניון, אמרה כי הודות למועמדותה לנשיאות המדינה יהיו בעתיד עוד נשים שיתמודדו על המשרה הרמה. "זה תפקיד א-פוליטי", הדגישה. "על כולנו להתאחד כדי להראות את פניה היפות של ישראל".

דורנר הוסיפה שהיא מקווה להיבחר לתפקיד, אך השיקול המרכזי שלה בהגשת מועמדותה הוא להביא אשה למשרה הרמה.

נשיא הטכניון, פרופסור פרץ לביא, בירך אותה על הצעד שעשתה והוסיף: "למזלי אין לי זכות בחירה לנשיאות המדינה, שאם לא כן הייתי בדילמה. הרי קולגה שלי, פרופסור דני שכטמן מהטכניון, מועמד אף הוא. עם זאת אני מסכים שהגיעה העת שאשה תכהן כנשיאת המדינה".

דליה דורנר דיברה בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים, בכנס האגודה האקדמית הבינלאומית לתכנון, משפט ומקרקעין. נושא הרצאתה היה "המלחמה בטרור וזכויות האדם", והיא מנתה שורה של פסיקות בנושאים של חיסול ממוקד, גדר הביטחון והפצצה המתקתקת. "דמוקרטיה יכולה למצוא איזון בין זכויות האזרח ודרישות ביטחוניות", הדגישה.

כדי שתוכל להתמודד לנשיאות על דורנר לגייס, בשלב הראשון, לפחות עשרה חברי כנסת שיביעו תמיכה באפשרותה להתמודד – ואכן נודע כי אנשים מטעמה אכן פנו כבר למספר חברי כנסת בניסיון לגייס חתימות.

דורנר ופרופ' דן שכטמן, שאינם פוליטיקאים, צפויים – אם יצלחו את מכשול עשרת החתימות של חברי הכנסת – להתמודד על קולות 120 הח"כים מול שורה של פוליטיקאים ובהם חברי הכנסת ראובן (רובי) ריבלין, בנימין ("פואד") בן אליעזר ואולי גם סילבן שלום, השר לשעבר דוד לוי, דליה איציק ועוד.

דורנר (80) נולדה ב-3 במרץ 1934 באיסטנבול שבטורקיה בשם דולי גרינברג, לאב שהיה סוחר עצים, ואשר הגיע לאיסטנבול מאודסה. סבה היה הרב הראשי האשכנזי של העיר. המשפחה עלתה לארץ ישראל בשנת 1944. אביה נפטר זמן קצר לאחר מכן, ואמה נקלעה לקשיים כספיים. דורנר נשלחה למוסד החינוכי "נווה הילד" ליד נהריה, ושם בילתה את שנות נעוריה.

במהלך שירות החובה בצה"ל, שאותו עשתה ברמת גן, החלה בלימודי משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב. לאחר שחרורה מצה"ל המשיכה בלימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר תום לימודיה הועסקה בתפקיד משפטי במשטרת ישראל. לאחר מכן עברה לשרת בפרקליטות הצבאית וכיהנה, בין השאר, בתפקיד הסניגורית הצבאית הראשית.

בשנת 1973 כיהנה כנשיאת בית הדין הצבאי של מחוז המרכז וחיל האוויר, בדרגת סגן אלוף, ומשנת 1974 כיהנה בתפקיד שופטת בית הדין הצבאי לערעורים בדרגת אלוף משנה‏. דורנר הייתה הקצינה הראשונה בצה"ל, מחוץ לחיל הנשים, שהוענקו לה דרגות סגן אלוף ואלוף משנה‏‏. ב-1974 ישבה דורנר בהרכב שדן חייל לעשרים שנות מאסר על רצח שבוי. פסק דין שהומר במשפט חוזר, לשנת מאסר על הריגה‏. ב-1975 מונתה כשופטת חוקרת של אסון מחניים והמליצה על העמדה לדין של רב"ט וסגן מחיל האוויר.

בעת שירותה של דורנר בפרקליטות הצבאית הכירה את הפרקליט הצבאי הראשי, מאיר שמגר, לימים היועץ המשפטי לממשלה ונשיא בית המשפט העליון. קשריהם התהדקו בעת ששימשה שופטת בבית הדין הצבאי לערעורים, ושמגר, שהיה שופט בית המשפט העליון, שירת לצדה במילואים כשופט בבית הדין, להזמנתה.‏ דורנר ושמגר כיהנו יחד ב"ועדת שמגר" לבחינת מערכת השיפוט הצבאית, בשנת 1978.

עם פרישתה מצה"ל מונתה לשופטת מחוזית במחוז הדרום, ומאוחר יותר במחוז ירושלים. בתפקיד זה ישבה בהרכב השופטים במשפטו של ג'ון דמיאניוק, שזוהה כאיוואן האיום, הפושע הנאצי האוקראיני מטרבלינקה. דורנר לא חפצה לשבת בהרכב בשל התנגדותה העקרונית לעונש המוות, אולם עמיתיה, שהכירו ביכולתה לארגן כמויות עצומות של חומר ולהתמצא בו, לחצו עליה לקבל את התפקיד‏‏.‏  בערעור בבית המשפט העליון זוכה דמיאניוק מחמת הספק, בעקבות ראיות חדשות שהתגלו, (לאחר  פתיחת ארכיוני הק.ג.ב.) אחרי שכבר ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי.

באפריל 1993 מונתה דורנר לשופטת בבית המשפט העליון במינוי בפועל, ביוזמתו של הנשיא שמגר. כעבור שנה, באפריל 1994, מונתה דורנר לכהונת קבע כשופטת בית המשפט העליון. דורנר שמה דגש מיוחד על זכויות האדם, והחמירה עם נאשמי צווארון לבן. לקראת סוף כהונתה שימשה גם כיושבת ראש ועדת הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות.

דורנר ידועה בפסיקותיה שתמכו בזכויות נשים והומוסקסואלים. בבג"ץ אל-על נ' דנילוביץ קבעה דורנר שהדייל יונתן דנילוביץ' זכאי לקבל מחברת אל על הטבות עבור בן זוגו, כפי שזכאי לכך עובד נשוי או ידוע בציבור. היא הורתה לצה"ל לאפשר לאליס מילר לעבור את המיונים לקורס טיס, שעד אז היה סגור בפני נשים. היא סברה שלרותי נחמני זכות על הביציות המופרות בזרע בעלה. דורנר גם החליטה להקל בעונשה של כרמלה בוחבוט, אישה שהרגה את בעלה, שהתעלל בה שנים רבות. בפסק-דינה מתחה דורנר ביקורת חריפה על הקהילה שבוחבוט השתייכה אליה, שידעה על מעשי ההתעללות ולא עשתה דבר.

עם זאת, דורנר סירבה לראות בזכות האישה לכבוד ובאינטרס הציבורי להגנה מפני פגיעה ברגשות עילה מספקת לאיסור שידורי פורנוגרפיה, אשר לטעמה חוסים תחת חופש הביטוי. לכן, בפסק הדין המכונה "פסק דין ערוץ פלייבוי", קבעה שהאיזון של שידור ערוץ פלייבוי כערוץ בתשלום הוא ראוי. גם בפסק-דינה בעניין הסרט "ג'נין ג'נין" של הבמאי והשחקן מוחמד בכרי, פסקה כי יש להתיר את הקרנת הסרט. בשם חופש הביטוי גם הורתה השופטת דורנר לעיריית ירושלים לאפשר למאיר אינדור, פעיל ימין, לתלות ברחבי העיר כרזה ובה הכתובת: "יוסי שריד – שָמָש של ערפאת". דורנר תמכה בדעת הרוב שבטלה את הרשעתו של עיתונאי ערבי שתמך בזריקת בקבוקי תבערה. לעומת זאת, דורנר תמכה בדעת הרוב שהרשיע את בנימין זאב כהנא בהמרדה, וציינה שההגבלות בחוק "מאזנים כראוי בין חופש הביטוי לבין הצורך בהגנה על שלום הציבור".

ביחסה לנושאי דת ומדינה הובילה דורנר קו ליברלי. מחד, תמכה בדעת מיעוט בפתיחה מוחלטת של רחוב בר-אילן לתנועה בשבתות;‏ מאידך קבעה, גם זאת בדעת מיעוט, כי אדם דתי רשאי למנוע שידור בשבת של תוכנית בהשתתפותו. דורנר גם תבעה מהמדינה להכיר בגיור רפורמי.‏

ב-3 במרץ 2004 סיימה דליה דורנר את כהונתה בבית המשפט העליון. נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק תיאר את כהונתה במילים: "דליה ביססה את מעמדה כאחת מהחשובים והמקוריים בשופטי בית משפט זה. תרומתה חוצה את כל ענפי המשפט ואת כל תחומי המשפט"‏‏.

באוגוסט 2006 נבחרה דורנר לתפקיד נשיאת מועצת העיתונות בישראל ובינואר 2008 מונתה לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה (ועדת דורנר), שהגישה את הדוח ב-22 ביוני 2008. הוועדה המליצה להגדיל את הקצבה של הניצולים, כך שתעמוד על 75% מהקצבה המשולמת לאלה המקבלים אותה ישירות מממשלת גרמניה. הוועדה גם מתחה ביקורת חריפה על עבודת הלשכה לשיקום נכים של משרד האוצר, שתפקידה לטפל בתביעות ניצולי השואה. על פי הוועדה הלשכה מכבידה על הניצולים ללא צורך ואופן קביעת הפיצויים הוא "אקראי ואף שרירותי".

בנוסף לכך שימשה דורנר, לאחר פרישתה מביהמ"ש העליון, בשורה של תפקידים ציבוריים אחרים.