נכנס דיבוק, יצא קסם

תשכחו מכל מה שראיתם עד היום בתיאטרון: "הדיבוק" בתיאטרון גשר אינה עוד הצגה. היא יצירת מופת. הבמאי יבגני אריה ולהקת השחקנים בראשות סשה דמידוב, אפרת בן-צור ודורון תבורי, יצרו הצגה עוצמתית וכובשת, המהלכת קסם על הצופים. לא להחמיץ

Print Friendly

[rating=5]

נגמרו לי המילים. כל הסופרלטיבים נכונים למה שראיתי. ומה שראיתי זו אינה עוד הצגה בתיאטרון הישראלי. "הדיבוק" בתיאטרון גשר היא יצירת מופת. כבר זמן רב לא נתקלתי בהצגה עוצמתית ומדהימה, המהלכת קסם על הצופים. חוויה.

אני מודה שהגעתי להצגה ברגשות מעורבים ועם דעות קדומות, שאני הולך לראות עוד הצגה ארוכה ומייגעת בתיאטרון גשר, שאכזב מדי פעם בשנים האחרונות – ובעיקר לא הצליח לחזור על ההצלחה הגדולה בתחילת דרכו, כשפרץ כרוח סערה לחיינו לפני כמה עשורים. עכשיו זה קרה. "הדיבוק" היא הצגה אחרת, מפתיעה, נדירה, חיה ובועטת. שעתיים ורבע (כולל הפסקה) בלי אף רגע דל. תיאטרון גשר ראוי להוקרה על ההישג האמנותי בהתמודדות עם חומר איכותי ומורכב, שאינו מבטיח מראש הצלחה מסחרית.

סיפור אהבה טראגי. דמידוב, בן-צור ושחקנים מהלהקה. צילום: דניאל קמינסקי

מה שבולט עם עליית המסך זו במה גדולה ומעוצבת לתפארת, שבמרכזה קוביה ענקית שקופה שמסתובבת על צירה, ובתוכה להקת השחקנים המצוינת בהנהגת סשה דמידוב, אפרת בן-צור ודורון תבורי. במהלך ההצגה מתרחשות בתוך הקוביה ומחוצה לה סצנות יפהפיות, לעיתים הזויות, כמעט מכושפות, שבחלקן השחקנים רוקדים ומתנועעים בשיכרון חושים לקצב מוזיקה מחרישת אוזניים. פתאום היה נדמה לי, שאני חוזה בהופעה של להקת רוק ולא בהצגה על שדים ורוחות, שמתרחשת בעיירה יהודית בתחילת המאה שעברה.

ועל הכול מנצח הבמאי יבגני אריה, שהזריק לבמה כמות אדירה של אדרנלין והצליח ליצור הרמוניה בין כל מרכיבי ההצגה. ראויים לציון שאר היוצרים ובראשם שחקני החוץ – התפאורן סמיון פסטוך (ארה"ב), מעצבת התלבושות סטפניה גראורוגקייטה (ליטא) והתאורן איגור קפוסטין (אסטוניה). ציון לשבח מגיע גם למוזיקה של אבי בנימין ולכוריאוגרפיה של יחיאל לזרוב.

מי יוציא ממנה את הדיבוק. בן-צור ודמידוב. צילום: דניאל קמינסקי

ועוד לא דיברנו על הטקסט. "הדיבוק", כך מצוין בתוכניה, נכתב על ידי רועי חן בהשראת המחזה הנודע של אנסקי. מה זה "בהשראת"? כמה אנסקי יש במחזה של רועי חן? ואם מדובר "רק" בהשראת "הדיבוק" של אנסקי למה ניתן למחזה של רועי חן השם המקורי – "הדיבוק"? אני משאיר את השאלה פתוחה בעיקר לאור ההסברים הפתלתלים לטעמי של רועי חן, כפי שהם מובאים בתוכניה של ההצגה.

ובחזרה לסיפור: במרכז ההצגה – חנן (דמידוב), תימהוני החוקר בתורת הנסתר ומאוהב בחברתו מילדות, לאה (בן-צור), שמאוהבת בו באותה מידה. אבל אביה העשיר (תבורי) מחליט לחתן אותה דווקא עם חתן אחר, צעיר וגם עשיר. כאשר נודע לחנן, שלאה תינשא למישהו אחר, הוא מת, אבל במקום להגיע לעולם הבא, הוא נתלה בין שני העולמות, לא מת ולא חי.

נשמתו של חנן מתחברת לאהובתו לאה והוא שב אליה ביום חתונתה כדיבוק, ומצליח לעצור את החתונה. במהלך טקס גירוש הדיבוק, מתגלה גם סודו של האב הכוחני והיהיר. המחזה, בגרסתו החדשה, מנסה לברר האם מדובר בסיפור אהבה בין אישה חיה לדיבוק, או שלפנינו סיפור על אישה בחברה מדכאת, שנאלצת לדבר בקול של גבר כדי שישמעו את קולה.

אין רגע דל. צילום: דניאל קמינסקי

ותיקי התיאטרון הישראלי זוכרים את חנה רובינא האגדית מככבת ב"הדיבוק" שביים וכטנגוב, הצגה ששמה את תיאטרון הבימה על המפה. מאז הועלה המחזה על במות רבות בארץ ובעולם. אבל כאן מדובר באופרה אחרת. המחזה של רועי חן, שכתוב היטב, שומר על שמות הדמויות ועל חלק מהעלילה, ולוקח את הסיפור לימינו אנו: זוגיות במשבר, מעמד האישה, הטרדה מינית, כוחה של אמונה, תיקון המידות, חיים בעולם הבא.

רועי חן מושיב את לאה, גיבורת המחזה, על ספת הפסיכולוג ומנסה לפצח באמצעותה את סוד הדיבוק. לא בטוח שהוא מצליח במשימה. מלבד הצד הפסיכולוגי הנתון לפרשנויות שונות, "הדיבוק" הוא בעיקר סיפור אהבה טראגי בין לאה וחנן, סיפור המשלב הזיה ומציאות, כמו כל ההתרחשויות על הבמה.

אפרת בן-צור יוצקת הרבה רגש לדמות של לאה ויוצרת אישה מורכבת ונוגעת ללב. סשה דמידוב הפעם יותר מאופק ולכן גם אמין ומשכנע בתור חנן המאוהב. דורון תבורי, האב שאינו יודע את נפשו מרוב זעם על "הבושות" שעושה לו בתו לאה, מתפרע על הבמה ויוצר דמות של "ערס" יהודי כשר למהדרין. בהחלט פרשנות מעניינת.

"הדיבוק" היא הצגה מרתקת וסוחפת, שאסור להחמיץ. ובפרפרזה על המשפט של נתן אלתרמן, שעלה בזיכרוני אחרי שירד המסך: יש הצגות יפות ממנה, אבל אין יפה כמוה.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.