כמו לחבק ורד ולהתפלא שהוא דוקר

כל כך הרבה נשים וגברים עתידים להתאכזב ממתנות שנקנו להם במיוחד לנוכח האילוץ הקלנדרי של יום האהבה. הוא אפילו לא שלנו ובכל זאת אנחנו מתעקשים לאמץ אותו. הסיכוי שנצא ממנו מאושרים ומאוהבים הוא כמעט כמו הסיכוי למצוא פרח במחיר הגיוני ביום הזה

כמו לחבק ורד ולהתפלא שהוא דוקר

כל כך הרבה נשים וגברים עתידים להתאכזב ממתנות שנקנו להם במיוחד לנוכח האילוץ הקלנדרי של יום האהבה. הוא אפילו לא שלנו ובכל זאת אנחנו מתעקשים לאמץ אותו. הסיכוי שנצא ממנו מאושרים ומאוהבים הוא כמעט כמו הסיכוי למצוא פרח במחיר הגיוני ביום הזה

לפעמים אני לא מבינה למה אנחנו מתעקשים לשים לעצמנו רגליים בגימיקים כאלה כמו "יום האהבה". הסיכוי שנצא מאושרים ומאוהבים מהיום הזה הוא כמעט כמו הסיכוי למצוא פרח במחיר הגיוני ביום הזה.

לא חסרים לנו מחירים מופקעים בארץ ואם אתם במינוס, הכינו את הגיהוצים והמשיכו להשלות את עצמכם רק לעוד יום אחד שכרטיס אשראי זה סתם כרטיס פלסטיק ולא כסף. בדיוק כי שאתם מצליחים לשכנע את עצמכם שזה יום האהבה ולא יום הקנייה הגדולה שכותרתו "תראה/י לי כמה את/ה אוהב/ת אותי". 

(איירה: רותם פסו, מתוך הספר "שירים לאמא")
(איירה: רותם פסו, מתוך הספר "שירים לאמא")

כל כך הרבה נשים וגברים עתידים להתאכזב ממתנות שנקנו להם במיוחד לנוכח האילוץ הקלנדרי של יום האהבה והוא אפילו לא שלנו, הוא שייך לנצרות, ובכל זאת אנחנו מתעקשים לאמץ אותו. זה קצת כמו לחבק ורד ולהתפלא שהוא דוקר. כל כך הרבה נשים ואולי גם גברים יחכו לשאלה שמתאים שתישאל ביום הלבבי-המזויף הזה. כל כך הרבה נשים וגברים ירגישו בודדים, מסכנים ולא אהובים, בלי שום סיבה מוצדקת ורק בגלל ולנטיין אחד ותאריך לועזי שחברו יחדיו והחליטו לגרום לנו לבזבז כסף (כי מזמן כבר לא היה לנו חנוכה, חג המולד או כל תירוץ אחר לבזבוזים). כל כך הרבה אכזבות, קטנות וגדולות, טכניות ונפשיות, שאולי עדיף היה אם היו קוראים ליום הזה במקום יום האהבה, יום האכזבה. 

גם אתם שמתם לב שבאהבה יש גם הרבה אכזבה?

(איירה: רותם פסו, מתוך הספר "שירים לאמא")
(איירה: רותם פסו, מתוך הספר "שירים לאמא")

וזה לא רק באהבה לבן זוג. לאחרונה שמתי לב שבניסיונותיי לאהוב את העולם, הוא נאבק בי כמו מי שרוצה-לא רוצה להיות נאהב. העולם הזה הפכפך כמו גבר תל אביבי מצוי בעונת הייחום התמידית שלו. וגם אני, קצת כמו שיכורה בבר, מתחילה עם כל מה שיש לעולם הזה להציע, זורקת חצים לכל הכיוונים כמו קופידון. אלא שלא כמו החץ של קופידון, החצים האלה חוזרים אלי מורעלים. חצים מורעלים, אני אומרת לכם, זה כואב כמו לחבק שיח של שושנים ולנסות לעשות איתו אהבה.

למרות שאני גרה הרחק הרחק ומעבר לפריפריה, גם כאן יש לי שכר דירה וחשבונות לשלם. מיותר לציין שמתנות ליום האהבה זה ממני והלאה, שייקחו את השטות החומרית הזו ממני ומהזוגיות שלי וילכו להציק למישהו אחר.

ומה היה לנו השנה? בוס אחד שלא שילם כי טען שאני דורשת יותר ממה שמגיע לי (אממ… זה לא נשמע כמוני). בוס אחר שטען שלא מגיע לי כסף כי זו הייתה רק התלמדות, למרות שמראש סיכמנו שההתלמדות היא בתשלום. רשת ספרים שלחה לי מייל שאבוא לקחת את הספרים מהחנויות כי בשנתיים שהם שם יצאו עוד הרבה כותרים ואין מקום לכולם. והחצים הרעילים האלה נשלחים דווקא למטרות קלות כמוני, שמנסה לוותר על האגו, שלא רוצה "ללכת ראש בראש" או לפנות לבית משפט.

מה הקשר אתם שואלים? משחקי האגו האלה חורגים מתחום העבודה ומגיעים אלינו לעוד תחומים, אבל הכי רעיל והכי קרוב זה כשהרעל מגיע אלינו הביתה. מי שמתנהג בהתנשאות לעובדים שלו וזורע סביבו רעל, סביר להניח שהוא נוהג כך גם לבן/בת זוג שלו, למשפחה שלו, להורים, לילדים שלו, לכלב שלו… והרעל הזה שנזרע הוא מדבק ועובר הלאה (וגם חוזר אליו בהפוכה בהזדמנות שהכי לא יצפה לה). בסוף האגו הרעיל הזה מגיע אלינו, גם אם אנחנו מנסים להתרחק ממנו כמו ממוכר פרחים בוולנטין דיי. 

שלא תבינו אותי לא נכון, אני לגמרי בעד אהבה. אם אני נשמעת לכם ממורמרת, תתפלאו לשמוע שאני נגד חג האהבה לא כי אין לי, אלא כי יש. לכן גם יש לי על מה להגן. אני בעד אהבה, אבל לא כזאת שכופים עלייך – תאהב עכשיו, היום, כי יום האהבה. אני בעד אהבה תמיד, ורק שתהיה מהלב ולא מהכיס, מלאה ביצירה ומחשבה, ולא דייקנית ולפי נוסחאות. 

(צילום: עק"ב)
רק אל תקנה לי ורד (צילום: עק"ב)

שיר אהבה רומנטי, באמת –  רק אל תקנה לי ורד / יעל לוי

אז ולנטיין, קופידון, או מי שלא תהיה, חסוך בחצים, אני נשארת בבית, לא תמצא אותי שם בחוץ מנסה לתפוס מקום במסעדה או במונית שמתייקרת לכבודך. 

חג אהבה שמח גם לעולם. ועד שתחליט לאהוב אותי בחזרה, אני אהיה כאן מול המחשב ואפחד לצאת החוצה.

לפעמים אני לא מבינה למה אנחנו מתעקשים לשים לעצמנו רגליים בגימיקים כאלה כמו "יום האהבה". הסיכוי שנצא מאושרים ומאוהבים מהיום הזה הוא כמעט כמו הסיכוי למצוא פרח במחיר הגיוני ביום הזה.

לא חסרים לנו מחירים מופקעים בארץ ואם אתם במינוס, הכינו את הגיהוצים והמשיכו להשלות את עצמכם רק לעוד יום אחד שכרטיס אשראי זה סתם כרטיס פלסטיק ולא כסף. בדיוק כי שאתם מצליחים לשכנע את עצמכם שזה יום האהבה ולא יום הקנייה הגדולה שכותרתו "תראה/י לי כמה את/ה אוהב/ת אותי". 

(איירה: רותם פסו, מתוך הספר "שירים לאמא")
(איירה: רותם פסו, מתוך הספר "שירים לאמא")

כל כך הרבה נשים וגברים עתידים להתאכזב ממתנות שנקנו להם במיוחד לנוכח האילוץ הקלנדרי של יום האהבה והוא אפילו לא שלנו, הוא שייך לנצרות, ובכל זאת אנחנו מתעקשים לאמץ אותו. זה קצת כמו לחבק ורד ולהתפלא שהוא דוקר. כל כך הרבה נשים ואולי גם גברים יחכו לשאלה שמתאים שתישאל ביום הלבבי-המזויף הזה. כל כך הרבה נשים וגברים ירגישו בודדים, מסכנים ולא אהובים, בלי שום סיבה מוצדקת ורק בגלל ולנטיין אחד ותאריך לועזי שחברו יחדיו והחליטו לגרום לנו לבזבז כסף (כי מזמן כבר לא היה לנו חנוכה, חג המולד או כל תירוץ אחר לבזבוזים). כל כך הרבה אכזבות, קטנות וגדולות, טכניות ונפשיות, שאולי עדיף היה אם היו קוראים ליום הזה במקום יום האהבה, יום האכזבה. 

גם אתם שמתם לב שבאהבה יש גם הרבה אכזבה?

(איירה: רותם פסו, מתוך הספר "שירים לאמא")
(איירה: רותם פסו, מתוך הספר "שירים לאמא")

וזה לא רק באהבה לבן זוג. לאחרונה שמתי לב שבניסיונותיי לאהוב את העולם, הוא נאבק בי כמו מי שרוצה-לא רוצה להיות נאהב. העולם הזה הפכפך כמו גבר תל אביבי מצוי בעונת הייחום התמידית שלו. וגם אני, קצת כמו שיכורה בבר, מתחילה עם כל מה שיש לעולם הזה להציע, זורקת חצים לכל הכיוונים כמו קופידון. אלא שלא כמו החץ של קופידון, החצים האלה חוזרים אלי מורעלים. חצים מורעלים, אני אומרת לכם, זה כואב כמו לחבק שיח של שושנים ולנסות לעשות איתו אהבה.

למרות שאני גרה הרחק הרחק ומעבר לפריפריה, גם כאן יש לי שכר דירה וחשבונות לשלם. מיותר לציין שמתנות ליום האהבה זה ממני והלאה, שייקחו את השטות החומרית הזו ממני ומהזוגיות שלי וילכו להציק למישהו אחר.

ומה היה לנו השנה? בוס אחד שלא שילם כי טען שאני דורשת יותר ממה שמגיע לי (אממ… זה לא נשמע כמוני). בוס אחר שטען שלא מגיע לי כסף כי זו הייתה רק התלמדות, למרות שמראש סיכמנו שההתלמדות היא בתשלום. רשת ספרים שלחה לי מייל שאבוא לקחת את הספרים מהחנויות כי בשנתיים שהם שם יצאו עוד הרבה כותרים ואין מקום לכולם. והחצים הרעילים האלה נשלחים דווקא למטרות קלות כמוני, שמנסה לוותר על האגו, שלא רוצה "ללכת ראש בראש" או לפנות לבית משפט.

מה הקשר אתם שואלים? משחקי האגו האלה חורגים מתחום העבודה ומגיעים אלינו לעוד תחומים, אבל הכי רעיל והכי קרוב זה כשהרעל מגיע אלינו הביתה. מי שמתנהג בהתנשאות לעובדים שלו וזורע סביבו רעל, סביר להניח שהוא נוהג כך גם לבן/בת זוג שלו, למשפחה שלו, להורים, לילדים שלו, לכלב שלו… והרעל הזה שנזרע הוא מדבק ועובר הלאה (וגם חוזר אליו בהפוכה בהזדמנות שהכי לא יצפה לה). בסוף האגו הרעיל הזה מגיע אלינו, גם אם אנחנו מנסים להתרחק ממנו כמו ממוכר פרחים בוולנטין דיי. 

שלא תבינו אותי לא נכון, אני לגמרי בעד אהבה. אם אני נשמעת לכם ממורמרת, תתפלאו לשמוע שאני נגד חג האהבה לא כי אין לי, אלא כי יש. לכן גם יש לי על מה להגן. אני בעד אהבה, אבל לא כזאת שכופים עלייך – תאהב עכשיו, היום, כי יום האהבה. אני בעד אהבה תמיד, ורק שתהיה מהלב ולא מהכיס, מלאה ביצירה ומחשבה, ולא דייקנית ולפי נוסחאות. 

(צילום: עק"ב)
רק אל תקנה לי ורד (צילום: עק"ב)

שיר אהבה רומנטי, באמת –  רק אל תקנה לי ורד / יעל לוי

אז ולנטיין, קופידון, או מי שלא תהיה, חסוך בחצים, אני נשארת בבית, לא תמצא אותי שם בחוץ מנסה לתפוס מקום במסעדה או במונית שמתייקרת לכבודך. 

חג אהבה שמח גם לעולם. ועד שתחליט לאהוב אותי בחזרה, אני אהיה כאן מול המחשב ואפחד לצאת החוצה.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן