דור המלחמה: האמהות שלהם, האבות שלהם

סרט חדש שמוקרן בימים אלה מנסה לענות על השאלות שמטרידות כיום גרמנים צעירים רבים: מי היו הורינו והורי-הורינו? מה הם עשו במלחמה? מה הרגישו? מה היה חלקם בפשעים הנוראים של הנאצים?

Print Friendly

קיץ 1941. חמישה צעירים, שלושה בחורים ושתי בחורות, נפגשים בבר ומבלים ערב עליז, מפלרטטים, משתכרים, רוקדים ריקודים זרים אסורים. הם גדלו ביחד, באותה השכונה בברלין.

זהו זמן מאושר. המלחמה, שבה פתח אדולף היטלר שנה וחצי לפני כן, מתקדמת בקצב  מסחרר. בזמן הקצר הזה כבשה גרמניה את פולין, דנמרק, נורבגיה, הולנד, בלגיה וצרפת. אין ספק, הוורמאכט הוא כל-יכול. הפיהרר הוא גאון – "גדול המצביאים בכל הזמנים".

כך מתחיל הסרט המוקרן עכשיו בסינמטקים בארץ. מסמך היסטורי מיוחד במינו. הוא נמשך חמש שעות, וממשיך להיות מוקרן במחשבות וברגשות שלנו במשך ימים ושבועות.

מדובר על סרט שנעשה על-ידי גרמנים למען גרמנים. בארץ הוא נקרא "דור המלחמה", אך שמו הגרמני הוא "האמהות שלנו, האבות שלנו". השם מעיד על עצמו: המטרה היא לענות על השאלות שמטרידות כיום גרמנים צעירים רבים: מי היו הורינו והורי-הורינו? מה הם עשו במלחמה? מה הרגישו? מה היה חלקם בפשעים הנוראים של הנאצים?

היטלר ומוסוליני. אי אפשר היה לחשוב אחרת (צילום: ויקימדיה)

שאלות אלה אינן מוצגות בסרט במישרין, אך כל צופה גרמני נאלץ לשאול אותן. אין תשובות ברורות. הסרט לא חודר לעומק אלא מתפשט לרוחב. הוא פורש פנוראמה רחבה של העם הגרמני במלחמה, של המגזרים השונים של החברה, של הטיפוסים השונים, החל בפושעי-מלחמה, עבור בצופים הפסיביים, וכלה בקרבנות.

השואה אינה עומדת במרכז העלילה, אך היא מרחפת עליה כל הזמן, לא כאירוע נפרד אלא כחלק מן ההתרחשות.

הסרט מתחיל ב-1941. על כן אינו עונה על השאלה, שהיא בעיניי החשובה ביותר: איך הייתה יכולה אומה תרבותית, אולי התרבותית ביותר בעולם, לבחור בממשלה שתכניתה הייתה פושעת בעליל?

נכון, היטלר מעולם לא נבחר חופשיות על-ידי רוב מוחלט, אבל הוא היה די קרוב לזה, והוא מצא בנקל שותפים פוליטיים שהיו מוכנים לעזור לו להרכיב ממשלה.

באותה עת היו שאמרו שזוהי תופעה גרמנית מובהקת. ביטוי של האופי הגרמני שהתגבש במאות שנות היסטוריה. תיאוריה זו נפסלה במשך הזמן. אם כך, האם זה יכול לקרות בכל ארץ אחרת? האם זה יכול לקרות במדינה שלנו? האם זה יכול לקרות היום? מהן הנסיבות המאפשרות זאת?

הסרט אינו מציג שאלות אלה. הוא מניח לצופה להתחבט בהן בעצמו.

הגיבורים הצעירים של הסרט אינם שואלים. הם היו רק בני 10 כאשר הנאצים עלו לשלטון. "הרייך בן אלף השנים" (כפי שקראו הנאצים למדינתם) היה המציאות היחידה שהכירו. זה היה המצב הנורמלי.

בנקודה זו מתחילה העלילה.


אנשים כמונו. אנשים רגילים. כמונו – כמוהם

שניים מן הצעירים הם אחים, חיילים. אחד כבר ראה מלחמה ונושא על חזהו אות גבורה. אחיו הצעיר גויס זה עתה. הצעיר השלישי הוא יהודי. כמו שתי הצעירות, הם מלאים שמחת נעורים. הכול נראה טוב.

והמלחמה? ובכן, היא לא יכולה להימשך זמן רב. הפיהרר עצמו אמר שהניצחון הסופי יושג לפני חג המולד. החמישה מחליטים להיפגש שוב באותו חג. לאיש מהם אין מושג על החוויות הנוראות הצפויות להם.

כשצפיתי בסרט לא יכולתו שלא לחשוב על חבריי לכיתה. מספר שבועות אחרי עליית הנאצים לשלטון נהפכתי לתלמיד בכיתה הראשונה של הגימנסיה בעיר הנובר. בני כיתתי היו בני אותו הגיל כמו גיבורי הסרט. גם הם גויסו, מן הסתם, בקיץ 1941. מכיוון שזו הייתה גימנסיה של בני אליטה, הם קיבלו בוודאי מיד דרגת קצונה.

במחצית השנה הראשונה שלי בגימנסיה לקחו אותי הוריי לארץ-ישראל. מעולם לא ראיתי את בני כיתתי שוב (חוץ מאחד, רודולף אוגשטיין, מייסד השבועון "דר שפיגל", שאותו פגשתי שוב אחרי המלחמה, ושאיתו התיידדתי מחדש). מה קרה לכל האחרים? כמה מהם שרדו את המלחמה? כמה מהם נהפכו לנכים? כמה מהם היו פושעי מלחמה?

בקיץ 1941 הם היו, מן הסתם, מאושרים כמו גיבורי הסרט וקיוו להיות בבית בחג המולד.


חיים של שגרה בצל המוות. פחד מתמיד מהלשנה

שני האחים נשלחו לחזית הרוסית, גיהנום עלי אדמות, שאת מוראותיו אי-אפשר להעלות אף בדמיון. הסרט מצליח להראות את מציאות המלחמה כפי שכל חייל שהיה בקרב מכיר אותה. אלא שהקרב הזה היה נורא פי מאה, והסרט מראה זאת בכישרון רב.

האח הבכור, סגן, מנסה להגן על אחיו הצעיר. מרחץ הדם נמשך יותר מארבע שנים נוספות, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה. החיילים נהפכים לרובוטים חסרי רגשות. המוות הוא המציאות היחידה. הם רואים דברים מחרידים. הם מקבלים פקודה לירות בשבויים. הם רואים כיצד טובחים ילדים. בהתחלה הם עוד מעזים להשמיע מחאה רפה, אחר-כך הם משאירים את ספקותיהם לעצמם, אחר-כך הם משתתפים בפשעים כעניין שבשגרה.

אחת הצעירות מתנדבת לבית-חולים בחזית, רואה את ייסורי התופת של הפצועים, מלשינה על אחות יהודייה ומתחרטת על כך מיד ולבסוף נאנסת על-ידי חיילים סובייטיים ליד ברלין, כמו כמעט כל הנשים הגרמניות בשטחים שנכבשו על-ידי הצבא האדום הצמא לנקמה.

הצופה הישראלי יתעניין בוודאי במיוחד בגורל הצעיר היהודי שהשתתף בחגיגה בתחילת הסרט. אביו הוא גרמני גא, שאינו יכול להעלות על דעתו שגרמנים יעשו את הדברים הרעים שהיטלר איים לעשות. הוא לא חולם על עזיבת המולדת האהובה. הוא רק מזהיר את בנו שלא לקיים יחסי מין עם חברתו הארית."זה נגד החוק!"

כאשר הבן מנסה לברוח לחו"ל, ב"עזרת" קצין גסטאפו בוגדני, הוא נתפס, נשלח למחנות-המוות, מצליח להימלט בדרך, מצטרף לפרטיזנים הפולנים (השונאים את היהודים יותר מאשר את הנאצים) ושורד את המלחמה.

ייתכן שהדמות הטראגית ביותר היא דווקא הצעירה קלת הדעת שלא אכפת לה שום דבר. היא שוכבת עם קצין ס"ס בכיר כדי לקדם את הקריירה שלה כזמרת, נשלחת עם צוות בידור לחזית הרוסית, רואה מה קורה שם, חושפת את המצב האמיתי, נשלחת לכלא ומוצאת להורג בשעות האחרונות של המלחמה.


במדינה טוטליטרית האזרחים מפסיקים לחשוב

אך גורל הגיבורים הוא רק השלד של הסרט. חשובים יותר הדברים הקטנים, החיים היומיומיים, דמויות הגרמנים מהסוגים השונים.

למשל, כאשר מבקרת ידידה בדירה שבו גרה קודם לכן המשפחה היהודית, היא מוצאת שם גרמניה בלונדית שקיבלה את הדירה. זו מתמרמרת על המצב שבו מצאה את הדירה, שממנה נלקחו היהודים למחנות-המוות. "הם אפילו לא ניקו את הדירה לפני שעזבו! כאלה הם היהודים, אנשים מלוכלכים!"

כולם חיים בפחד מתמיד מהלשנות. זהו פחד ששורר בכל מקום, שאיש אינו יכול לברוח ממנו לרגע. אפילו בחזית, מול סכנת המוות המתמדת, איש אינו מעז לדבר בגילוי לב. כאשר מישהו מרמז על כך שהוא מפקפק בניצחון הסופי, חבריו משתיקים אותו מיד: "אתה משוגע?"

גרועה מזה האווירה של הסכמה כללית. מהקצין הבכיר ביותר ועד לאחרונת עוזרות הבית, כולם חוזרים בלי סוף על ססמאות התעמולה הרשמית. לא מתוך פחד, אלא מפני שהם מאמינים לכל מלה. הם לא שומעים שום דבר אחר.

חשוב להבין זאת. במדינה הטוטליטרית – פאשיסטית, קומוניסטית או אחרת – רק מעטים מאוד, בעלי רוח חופשית מאוד, מסוגלים לעמוד בפני הססמאות של המשטר החוזרות על עצמן ללןא הרף. כל דבר אחר נשמע בלתי מציאותי, לא נורמלי, הזוי. כאשר הצבא הסובייטי כבר שטף את פולין והתקרב לברלין, הגרמנים לא פיקפקו לרגע בניצחון הסופי. כל מחשבה אחרת הייתה פשוט מטורפת.

זוהי ליבת המצב שבני-אדם רבים אינם מסוגלים לתפוס. במשטר טוטליטרי נהפכים האזרחים לילדים. התעמולה הופכת אצלם למציאות, המציאות היחידה שהם מכירים. זה יעיל יותר אף מן הטרור.


היחסים בין העמים רחוקים מלהיות בדיחה

זוהי התשובה לשאלה שאנחנו מציגים לעצמנו שוב ושוב: איך הייתה השואה אפשרית? רק מעטים תיכננו אותה, אך מאות אלפי גרמנים השתתפו בה בפועל: החל בנהג הקטר וכלה בפקיד שהעביר את הניירות. איך הם יכלו?

הם יכלו, מפני שזה היה הדבר הטבעי לעשות. אחרי הכול, היהודים זממו להרוס את גרמניה. הכנופיות הקומוניסטיות איימו על חייו של כל גרמני אמיתי. גרמניה הייתה זקוקה למרחב מחייה. הפיהרר אמר זאת.

לכן הסרט כל-כך חשוב, לא רק לגרמנים, אלא לכל העמים, וגם לעם שלנו.

אנשים המשחקים בקלות-דעת ברעיונות לאומניים קיצוניים, רעיונות פשיסטיים, גזעניים וסתם אנטי-דמוקרטיים, אינם תופסים שהם משחקים באש. הם אינם מסוגלים אף לדמיין מה זה לחיות בארץ שבה נדרסות זכויות-האדם, מדינה המזלזלת בדמוקרטיה, המדכאת עם אחר, העושה דמוניזציה למיעוטים. הסרט מראה איך זה: גיהנום.

הסרט אינו מתעלם מכך שהיהודים היו הקורבנות העיקריים, ושום דבר אחר אינו מתקרב לייסוריהם. אך הקרבן השני היה העם הגרמני, הקרבן של עצמו.

רבים סבורים שאחרי הטראומה הזאת אי-אפשר לצפות מהיהודים שיתנהגו כעם נורמאלי, ושעל כן אי-אפשר לשפוט את מדינת-ישראל לפי הנורמות של מדינות אחרות. הטראומה שולטת בכל.

עובדה זו נכונה גם לגבי העם הגרמני. עצם הצורך להפיק סרט זה מראה שהשד הנאצי עדיין מערער את הנפש הגרמנית, שהטראומה של העבר עדיין קיימת.

 כאשר באה אנגלה מרקל השבוע אל בנימין נתניהו, העולם כולו צחק מהתצלום שבו מצייר הצל של אצבע ראש-הממשלה שפם על פני לקנצלרית.

אך היחסים בין שני העמים מוכי-הטראומה רחוקים מלהיות בדיחה.

[related-posts title="מאמרים קודמים של אורי אבנרי"]

 

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירופה, מאמרי עמדה, מדיני-פוליטי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על דור המלחמה: האמהות שלהם, האבות שלהם

  1. מאת יובל‏:

    כתבה יפה המציגה את הדיסוננס קוגניטיבי של המלחמה והשואה