השם יברך את פוטין

נתניהו, שחיפש מכשיר להבסת היוזמה, היה מוכן לצעוק "איראן! איראן! איראן!" – כאשר קרה דבר בלתי-צפוי. נפוליון קרא, כידוע: "תנו לי גנרלים שיש להם מזל!" הוא היה אוהב את המזל של הגנרל ביבי. בדרך לעימות עם אובמה אירעה התפוצצות שהרעידה את העולם. אוקראינה

Print Friendly

בנימין נתניהו טוב בנאומים, בייחוד לפני יהודים, ניאו-שמרנים וכאלה, הקופצים ממקומותיהם ומוחאים כפיים בפראות אחרי כל משפט, גם אם יגיד שמחר תזרח השמש במערב. השאלה היא: האם הוא טוב גם במשהו אחר? 

אביו, שהיה ימני-קיצוני-קיצוני, אמר עליו פעם שאינו מוכשר להיות ראש ממשלה, אך לעומת זאת יוכל להיות שר חוץ טוב. הוא התכוון לומר שחסרה לבנימין ההבנה העמוקה הדרושה כדי להנהיג אומה, אך שהוא טוב בהסברת כל מדיניות שתיקבע על-ידי מנהיג אמיתי. (זה מזכיר את דברי דויד בן-גוריון על אבא אבן: "הוא טוב בהסברה, אבל צריכים להגיד לו מה להסביר"). 

השבוע טס נתניהו לוושינגטון. נדרש ממנו לאשר את "הסכם המסגרת" שבישל ג'ון קרי. ההסכם אמור לשמש בסיס להמשך המשא-ומתן בין ישראל לפלסטין, שלא השיג עד כה דבר וחצי דבר. 

ערב האירוע העניק הנשיא ברק אובמה ראיון לעיתונאי יהודי, שבו הטיל על נתניהו את מלוא האשמה לעיכוב "תהליך השלום" – כאילו שהיה בכלל "תהליך שלום". נתניהו הגיע כשבידו סל ריק – כלומר, סל מלא בסיסמאות ריקות. ההנהגה הישראלית עשתה מאמצים אדירים למען השלום. אם אין התקדמות בכלל, זה בגלל הפלסטינים. אבו-מאזן אשם בכל, בגלל סירובו להכיר בכך שישראל היא "מדינת הלאום של העם היהודי". 

מה…המממ…. בקשר להתנחלויות, שהתפשטו בשנה האחרונה בקצב מסחרר? מדוע ינהלו הפלסטינים משא-ומתן כשבאותו הזמן גוזלת ממשלת ישראל יותר ויותר אדמות – אותן האדמות שעל גורלן מתנהל המשא-והמתן? (לפי האימרה הפלסטינית הקלאסית: "אנחנו מנהלים משא ומתן על פיצה ובינתיים אוכלת ישראל את הפיצה"). 

אובמה שינס מותניו כדי להתמודד עם נתניהו, עם איפא"ק ועם משרתיהם בקונגרס. הוא היה מוכן לסובב את ידיו של נתניהו עד שייכנע – ייכנע לקרי, שה"מסגרת" שלו נמהלה במים עד שהיא דומה להכרזה ציונית. קרי זקוק נואשות להישג כלשהו, יהיה תוכנו עלוב כאשר יהיה. 

נתניהו, שחיפש מכשיר להבסת היוזמה, היה מוכן לצעוק "איראן! איראן! איראן!" – כאשר קרה דבר בלתי-צפוי. נפוליון קרא, כידוע: "תנו לי גנרלים שיש להם מזל!" הוא היה אוהב את המזל של הגנרל ביבי. בדרך לעימות עם אובמה אירעה התפוצצות שהרעידה את העולם. 

אוקראינה. 

זה היה כמו הירייה בסרייבו, שהחרידה את העולם לפני מאה שנה. השלווה העולמית התפוגגה. באוויר ריחפה האפשרות שתפרוץ מלחמה גדולה חדשה. הביקור של נתניהו נעלם מהחדשות. אובמה היה עסוק במשבר ההיסטורי ורק רצה להיפטר מהטרחן הישראלי בהקדם האפשרי. במקום הנזיפה החמורה לנתניהו, אובמה פטר אותו בכמה מחמאות חלולות. כל הנאומים הנהדרים שהכין נתניהו לא ננאמו. אפילו נאום הניצחון הרגיל לפני איפא"ק לא עורר שום עניין. הכול בגלל המאורעות בקייב. 

(צילום: Nessa Gnatoush, ויקימדיה)

ההפגנות במאידאן נזאלז'נוסטי בקייב (צילום: Nessa Gnatoush, ויקימדיה)

על המשבר הזה כבר נכתבו מאמרים ללא ספור. הם מלאים באסוציאציות היסטוריות. למרות  שפירוש השם "אוקראינה" הוא "גבול", אוקראינה עמדה פעמים רבות במרכז המאורעות באירופה. אפשר לרחם על תלמידי בתי הספר באוקראינה. השינויים בהיסטוריה של ארצם היו רבים וקיצוניים. בזמנים שונים הייתה אוקראינה מעצמה אירופית או ארץ מדוכאת, עשירה מאוד ("סל הלחם של אירופה") או ענייה מאוד. היא הותקפה על-ידי שכנים שחטפו תושבים ומכרו אותם לעבדות, והיא מצדה תקפה שכנים כדי להתרחב. 

היחסים בין אוקראינה ורוסיה מסובכים עוד יותר. מבחינה מסוימת, אוקראינה היא לב התרבות, הדת והכתיב של רוסיה. קייב הייתה הרבה יותר חשובה מאשר מוסקבה, לפני שנפלה קורבן לאימפריאליזם המוסקבאי. 

במלחמת קרים בשנות ה-1850, רוסיה לחמה באומץ נגד קואליציה של בריטניה, צרפת, הממלכה העות'מאנית וסרדיניה, ובסוף הובסה. אגב, המלחמה הייתה על זכויות הנוצרים בירושלים. היא כללה מצור ארוך על סבסטופול. העולם זוכר בעיקר את "הסתערות חטיבת הפרשים". אישה בריטית בשם פלורנס נייטינגל הקימה את הארגון הראשון בעולם לטיפול בפצועים בשדה הקרב, שהוליד את "הצלב האדום". 

בימי חיי, סטלין רצח מיליוני אוקראינים ברעב מתוכנן. כתוצאה מכך קיבלו האוקראינים את חיילי ה"וורמאכט" הנאצי כמשחררים. זאת יכולה הייתה להיות התחלה של ידידות נפלאה, לולא החליט היטלר לחסל את העם האוקראיני כדי לצרף את השטח ל"מרחב המחייה" הגרמני. 

חצי האי קרים סבל נוראות. העם הטטארי, ששלט בו בעבר, הוגלה על-ידי סטלין למרכז אסיה. רק כעבור עשרות שנים הוא הורשה לחזור. עכשיו זהו מיעוט  קטן שלא החליט, כנראה, לאיזה צד להשתייך. 

היחסים בין האוקראינים והיהודים מסובכים לא פחות. מספר כותבים יהודים, כמו ארתור קסטלר ושלמה זנד, מאמינים שהכוזרים, שממלכתם שלטה בקרים לפי אלף  שנה, התגיירו, ושרוב היהודים האשכנזים הם צאצאיהם. זה היה הופך את כולנו לאוקראינים. (רבים מהמנהיגים הציוניים הראשונים אכן באו מאוקראינה). 

כאשר הייתה אוקראינה חלק מהממלכה הפולנית הגדולה, ניכסו לעצמם אצילים פולנים אחוזות גדולות בארץ זו.  הם הזמינו יהודים כדי לנהל אותן. מכיוון שהאיכרים האוקראינים ראו ביהודים את סוכני מדכאיהם, הפכה האנטישמיות לחלק מן התרבות הלאומית של אוקראינה. 

כפי שלמדנו בבית הספר, כל תפנית בהיסטוריה האוקראינית הייתה מלווה בטבח יהודים. שמותיהם של רוב גיבורי העם, המנהיגים והמורדים של אוקראינה, הנערצים במולדתם, נכנסו לתודעה היהודית כמי שחוללו פוגרומים נוראים. 

מנהיג הקוזאקים, בוגדן חמלניצקי, ששיחרר את אוקראינה מעול הפולנים והנחשב כאבי האומה האוקראינית, היה אחד מגדולי הרוצחים בהיסטוריה היהודית. סימון פטליורה, שניהל את מלחמת השחרור של אוקראינה נגד הבולשביקים הרוסים אחרי מלחמת העולם הראשונה, הוצא להורג בפאריס בידי נוקם יהודי. 

אחדים מהעולים הקשישים לישראל בוודאי מתקשים להחליט את מי הם שונאים יותר, את הרוסים או את האוקראינים (שלא לדבר על הפולנים). בכל העולם מתקשים אנשים הגונים לבחור באחד הצדדים. זה קל לקנאי הצדדים מימי המלחמה הקרה – או שהם שונאים את האמריקנים או שהם שונאים את הרוסים, מתוך הרגל. 

מה שנוגע לי, ככל שאני מנסה להבין את המצב, כך פוחת הביטחון שלי. אין זה מצב של שחור ולבן. האהדה הראשונית שלי נתונה למורדי המיידאן בקייב. ("מיידאן" היא מילה ערבית, שפירושה כיכר. השד יודע איך היא הגיעה לקייב. מן הסתם דרך איסטנבול). הם רוצים להצטרף למערב, ליהנות מעצמאות ומדמוקרטיה. מה רע בזה? 

לא כלום, מלבד השותפים שלהם. ניאו-נאצים במדי פלוגות הסער, המצדיעים במועל יד וצווחים סיסמאות אנטישמיות אינם מושכים את הלב. העידוד הניתן להם במערב, ובייחוד מצד הניאו-שמרנים מחרחרי המלחמה, אינו מוסיף לקסמם. 

בצד השני, גם ולדימיר פוטין אינו עלם-חמד. הוא פועל ברוח האימפריאליזם הרוסי מימים ימימה. הסיסמה שבפיו – "אנחנו צריכים להגן על דוברי הרוסית בארץ השכנה" – נשמעת מוכרת. היא כאילו נלקחה מנאומי היטלר ב-1938, כאשר טען שהוא מגן על הגרמנים בחבל הסודטים המדוכאים על-ידי הצ'כים האכזרים. 

אבל יש גם היגיון בדברי פוטין. סבסטופול -  עיר הנמל שסבלה פעמיים ממצור נורא, פעם במלחמת קרים ופעם במלחמת העולם השנייה – חיונית לחיל הים הרוסי. חוץ מזה, הקשר בין העם הרוסי והעם האוקראיני ממלא תפקיד חשוב בשאיפת רוסיה לחזור ולהיות  מעצמה עולמית. 

פוטין הוא מדינאי קר-רוח ומחושב, מהסוג שהפך נדיר בעולם. יש לו קלפים חזקים, והוא משתמש בהם. אבל הוא נזהר מפני צעדים מסוכנים מדי. הוא מנהל את המשבר בכישרון, תוך שימוש בכלים שיש לו. אירופה זקוקה לנפט ולגז שלו, אבל הוא זקוק גם להון ולסחר עם האירופים. לרוסיה יש תפקיד מרכזי במשבר סוריה. ארצות הברית נראית לפתע כמי שעומדת ומסתכלת מן הצד.  

אני מניח שבסוף תושג פשרה. לרוסיה תישאר דריסת-רגל בהנהגת אוקראינה. כל אחד משני הצדדים יכריז על ניצחון, וטוב שכך. (ואגב, לשוחרי "פיתרון המדינה האחת" אצלנו: הנה עוד מדינה רב-תרבותית שסכנת הפירוק מרחפת מעליה).

ואיך מצב זה מתקשר לנתניהו?

הוא הרוויח מספר חודשים או שנים ללא התקדמות לשלום. בינתיים הוא יכול להמשיך בכיבוש ולבנות התנחלויות בקצב קדחתני. זוהי האסטרטגיה הציונית המסורתית. הזמן הוא הכול. כל דחייה יוצרת הזדמנות ליצור עוד עובדות בשטח.

התפילות של נתניהו נענו. השם יברך את פוטין.

[related-posts title="מאמרים קודמים של אורי אבנרי:"]

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה אקטואליה, מאמרי עמדה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.