הספירה לאחור החלה מרגע ששלמה בן צבי החליט לרכוש את מעריב. קשה להבין מה היו מניעיו לביצוע הרכישה שנועדה, מלכתחילה, לחסל את העיתון היומי הוותיק ולהפוך אותו למוטציה, פרי דמיונו הקודח של הבעלים החדש.

היה צריך להיות עיוור כדי לא לקרוא את המפה, שעה שבן צבי פיטר כותבים דעתניים שאינם מהזן הפוליטי-דתי-לאומי שלו, כאשר חתם על הסכמים שלא התכוון לכבד והפר אותם שעה קלה לאחר שנחתמו. 

בית מעריב: הבית הישן והטוב שננטש בתקופת בן צבי (צילום: שרית פרקול)

אם אני מנסה להבין מה חשב לעצמו בן צבי, כשקנה את מעריב, אני יכולה רק לדמיין שהוא התכוון להתחרות בשלדון אדלסון. זו תחרות שנועדה מראש לכשלון, לפחות משום שאדלסון עושה, ביום ממוצע אחד, קופה של 32 מיליון דולר: כך על פי גלובס, בציטוט מפורבס.

אדלסון, בניגוד לבן צבי, יכול להרשות לעצמו לממן עיתון בישראל מבלי לאלץ את עורכיו להתחבט בשאלה את מי נפטר היום.

בן צבי מוציא לאור את העיתון מקור ראשון, שעושה את עבודתו נאמנה. הוא מינה את עצמו גם כעורכו הראשי ובמין תחושה של כול יכול, החליט למנות את עצמו גם כעורכו הראשי של מעריב. איש מעולם העסקים, ולא מעולם העיתונות, שסבר שהוא יכול למלא את הנעליים הגדולות של עזריאל קרליבך ושל יורשיו לדורותיהם. יש שיגידו שזו מגלומניה. יש שיאמרו אג'נדה פוליטית או כלכלית, ויש שיאמרו עיוות בתפישת המציאות. ואפרופו מציאות, הרי הסינתזה הכפויה בין מקור ראשון ומעריב נכשלה.

מעריב היה מותג, שבן צבי הרג.

היום לא ראה מעריב אור. הפגנת שרירים לקבלת אישור בית המשפט להקפאת הליכים, שתאפשר למו"ל-עורך למחוק לחלוטין את טביעות האצבע של מעריב הישן והטוב, תוך פיטורי עשרות עיתונאים ועובדים. במכתב ששיגר לעובדים בשבוע שעבר, הסביר בן צבי את מטרותיו:

 "במהלך השנה וחצי האחרונות, כולנו היינו שותפים במהלך חשוב ומשמעותי בעיתונות הישראלית, כאשר החלטנו לרכוש את פעילות מעריב במטרה להחזיר את העיתון לימיו הגדולים בהיסטוריה של העיתונות ולהבריא את החברה, כך שתתנהל כחברה עסקית מאוזנת ואף מרוויחה. לצערנו, עד כה, למרות המהלכים שנעשו, רובם בהצלחה, החברה עדיין לא הגיעה ליעדים ולמטרות שהציבה לעצמה".

עדיין?