בקרוב תאשר הכנסת את חוק המשילות שיהפוך אותה לעוד יותר חסרת משמעות. הסיבה: ככל שהמפלגות גדולות יותר – במרכז העצבים של המדינה ינחתו יותר טרמפיסטים. כלומר ח"כים חסרי חוט שדרה שהסתננו פנימה. 

למה? כי העלאת אחוז החסימה תגדיל את המפלגות בהן קל יותר לסוגרי-דילים אנונימיים להיבלע בתוכן. מדובר ביושבי ספסלים אחוריים הנסמכים על פטרונים המחזיקים מעט מאוד במשותף עם האינטרס הציבורי. הח"כים האלו לא מוכרים בציבור אך הם בעלי השפעה ניכרת בעיצוב החוקים בוועדות הכנסת.  

כיום, רוב הציבור לא בוחר מפלגה אלא ראש ממשלה – כלומר את הסיעה שהוא מעריך את מי שעומד בראשה. אלא שאותו אדם מצופה בשורת ח"כים פוטנציאליים. חלק מהלא-מוכרים שבהם זכו בשיבוץ לאחר שנאלצו להתחייב לתורמים ועסקנים (במקרה של מפלגה עם פריימריז), במקרים אחרים מדובר במקורבים ובצייתנים חסרי עמוד-שדרה (במפלגה ללא פריימריז). 

גרוע מכך, לאחר שהשמפניות יישפכו, אותם ח"כים זוטרים יתהו במהלך הקדנציה מה יעשו אם ייבעטו החוצה בבחירות הבאות. הסיכוי לכך, אגב, הוא מצוין – לפחות שליש מהח"כים מתחלפים מדי קדנציה.  

בדיוק בגלל זה במהלך הקדנציה הם זקוקים ללוביסטים, לחברי מרכז, לתורמים ולמחלקי צ'אפחות אחרים הזקוקים למהלכים במשכן כמו לחמצן. הפרסום שהם יכולים לסדר לח"כים עשוי לשדרג את מיקומם ברשימה בבחירות הבאות, והקשרים שירקמו עימם יסייעו למקרה שיישארו בחוץ. 

משחקי השמאל-ימין הם מסכי עשן. כך גם מרבית הדיונים עליהם הם משתוקקים להתראיין. לעולם אותם ח"כים לא יוציאו הודעות לעיתונות על התיקונים הכשרים אך מנוגדים לאינטרס הציבורי שקידמו עבור אותם מקורבים. אם זה מהלך שנועד להקל על ח"כים לשעבר לכהן כלוביסטים, למשל, טרפוד תקנות לאיסור פרסום סיגריות או ריכוך רפורמה מסוימת להגברת התחרות. 

הציבור הרחב כבר הבין את האבסורד – לא מעניין את נציגיו מה שהוא באמת רוצה. וכך חוסר האמון המתגבר מוביל רבים יותר לזלזל במשכן ולהחזיק ציפיות נמוכות מהחברים בו. ומכנסת בעלת תדמית כה ירודה – אנשים איכותיים מתרחקים.  

כך נוצרת ספירלה שיורדת נמוך יותר ויותר. ומיום ליום (להוציא הברקות חד-קדנציאליות) אנו צופים בחברי כנסת שפחות זכאים לאמון, לשכר השמן ולמפתחות השלטון. 

אחת הדרכים לבלום את הספירלה היא פתיחת חלונות השררה לקרני השמש המחטאות. במדינה שטופת אור השרים והח"כים נאנסים לשרת את הרוב מהסיבה הפשוטה שהוא רואה את סדר יומם, הצהרת הונם והאינטרסים הצדדיים שהם מחזיקים (תיקי המניות שלהם למשל או ניירות העמדה והמחקרים עליהם הם מתבססים). 

כך הציבור יכול בקלות להסיק מי באמת משרת אותו, במקום ללכת לאיבוד בין התבטאויות חסרות משמעות והצהרות חוק שאין מאחוריהם דבר מלבד עפעוף תדמיתי. עם זאת רוב הנציגים הנוכחיים – הנבוכים ממרכולתם העלובה – נאבקים בהצעות להגברת השקיפות. 

התוצאה: אנשים חובבי עלטה וממגנטי לוביסטים נמשכים למשכן, והספירלה יורדת נמוך יותר ויותר.

הכנסת שראיתי בהתרוצצויותיי במשכן נושאת בחובה את הכלים הנחוצים לשיפור פני החברה והמשק. אולם משרתים בה לא מעט נציגים שמתעדפים חוקים מוטים, דולקים אחר כתבות אוהדות, ולא נגעלים מלחיצות ידיים מפוקפקות (לעתים אף ניסו לצרף אותי לעסקאות האלו). חלק לא מבוטל מהמהלכים האפלוליים האלו תיארתי בעקיפין בספר המתח שלי שיצא לאור לפני כחודשיים ("המשכן – תעלומת רצח במסדרונות הכנסת". עם עובד). 

חזרה לענייננו – העלאת אחוז החסימה עלולה להגביר את כמות אותם טרמפיסטים בגשר הפיקוד של המדינה. הפיתרון הדרוש הוא דווקא מעורבות אזרחית גדולה יותר, והדרך הלא נכונה לעשות זאת היא העלאת אחוז החסימה והגדלת ה"משילות" – דבר שעשוי להקטין עוד יותר את העניין של הציבור הרחב בנעשה במרכז העצבים. 

אחת השיטות לעודד מעורבות שתשלח לכנסת אנשים ראויים יותר היא למשל פריימריס חצי-פתוחים, בהם כל מצביעי המפלגה בקלפי משתתפים בעיצוב הרשימה. השיטה לא חפה מבעיות (היא עלולה להחליש משמעת מפלגתית ולקדם סלבריטאים), אך לפחות היא תיאלץ את הח"כים להתחבב על מאות אלפי אנשים ולא רק על הקרובים לצלחת.

תומר אביטל הוא עיתונאי בתכנית "עובדה" ולשעבר כתב הכנסת של "כלכליסט". ספרו "המשכן – תעלומת רצח במסדרונות הכנסת" יצא לאור בהוצאת עם עובד.

לקריאת הפרק הראשון

טיזר לספר