זהו סיפור ים משנת 1980 על העברתה של ספינה רעועה מסוג טרימרן (TRIMARAN) העונה לשם AFTERNOON DELITE מפלורידה לקנקון. הספינה הייתה מיוחדת וברוחב לא רגיל של 25 רגל (כמעט 8 מטר רוחב ו-13 מטר אורך).

בראש השנה של 1980, בהיותי בארה"ב, החלטתי שאני רוצה לחזור קצת לים ולעבוד על ספינה בפלורידה. פניתי בחיפושיי למרינה המרכזית של מיאמי – מיאמרינה. לאחר שעה קלה התמזל מזלי ומצאתי יאכטה ישנה שצריכה איש צוות למשימת העברה מהמרינה של מיאמי למלון בעיירת הנופש הצומחת במזרח מקסיקו, קנקון.

הוסבר לי שזהו מסע שיט של ארבעה-חמישה ימים שיעבור בקו האופק של קובה ודרך משולש ברמודה עד לפינה הצפון מזרחית של חצי האי יוקטאן. שם נבנה מלון חדש בעיר הקיט שרק התחילה להיבנות – קנקון.

הצוות כלל את ניל, סקיפר אמריקני בעל ניסיון ימי רב, ומרצ'לו – איש צוות ארגנטינאי שזו הפלגתו הראשונה. אני צורפתי בזכות ניסיוני הרב יחסית במסעות ים ביוון, טורקיה, איטליה, קורסיקה וצ'ילה.

סיכמנו על התשלום ועל כרטיס הטיסה חזרה עם בעל הספינה, חוזה קמפוס, שהוא גם הבעלים של בתי מלון בקנקון. הספינה הועמסה בחומרי בנייה ושיפוץ שישמשו את הבנאים שאמורים להפוך את היאכטה הרעועה לספינת תענוגות עם משטח שיזוף ענק ברוחב של כמעט שבעה מטרים ואורך דומה שיאכלס נופשים על סיפונו.

תכנית השיט היתה לשוט צמוד לחוף האמריקני ככול האפשר ובכך להימנע מזרם הגולף שנע צפונה נגד כיוון השיט שלנו. הגולף בעונה זו של השנה הוא כמו נהר מים במהירות של 3-5 קשר והתקדמותו של כלי שיט עם מפרשים ומנוע השט נגד הזרם תואט כמעט בחצי. תכנית הסקיפר נשמעה הגיונית כי סמוך לשוניות החוף של פלורידה אין כמעט השפעה לזרימת הגולף וכך נוכל להתקדם מהר יותר לאורך איי הקיז עד עירו של ארנסט המינגווי, קי-ווסט.

העמסנו על היאכטה מזון ומשקאות לשבוע שיט לשלושה אנשים ועם הרבה דלק, ויצאנו לדרך במפרש מתוח ועם מנוע להגדלת המהירות. לאחר שיט מהנה ומרגש תוך לימוד מגבלותיו של כלי השיט נעצרנו לקול רעש מוזר. בדיקה מהירה גילתה שכבר אחרי כ-12 שעות הסתבך לנו במדחף, במשמרת של מרצ'לו, גוש חבלים וזפת שצף במים והארגנטינאי חסר הניסיון לא הבחין בו. ירדתי למים החמימים של האוקיאנוס על מנת לנסות לשחרר את הגוש שהתלפף סביב ציר המדחף. היאכטה המשיכה לנוע בחצי מפרש בגלל הרוח הטובה. לאחר שלוש שעות נחלצנו מהחבלים והעלנו מערך מפרשים מלא.

חשוב לציין, שבשנת 1980 אמצעי הניווט היו מפות נייר, מצפן מגנטי, סרגל ומכשיר סקסטנט שרק הסקיפר ידע לעבוד איתו ולאתר באמצעותו את המיקום בעזרת השמש ביום והכוכבים בלילה, בסיוע טבלאות מסובכות של מיקום גרמי השמים והאופק. באותם ימים GPS לא היה אפילו חלום.

אחרי כשמונה שעות שיט לאורך חוף פלורידה המסולע והרצוף שוניות אלמוגים התברר שהתקרבנו מדי לחוף. הסקיפר ניסה לתקן את הטעות, לחזור מזרחה ולהתרחק מהשוניות ופתאום חטפנו מכה בגוף ציפה הימני. ספינת טרימראן היא ספינה בעלת שלושה גופי ציפה המצויים במים וביניהם משטח גדול עליו מורכבים חדרי השינה, תא הניווט, תורן וכו'. בזכות גופי הציפה היא גבוהה יחסית ויכולה לפתח מהירויות גבוהות. גובה גוף הציפה הוא רק 30 אינץ' (75 ס"מ) ועל כן פגיעה בריף סלעי עם שוקע כל כך קטן משמעה שהיינו ממש על החוף.

התעוררתי מהמכה ויצאתי החוצה לראות מה קרה ואם צריך עזרה. ניל הסקיפר אמר שזה כלום ואין מה לדאוג אבל אני ירדתי לבדוק נזקים. לתדהמתי התברר שיש לנו סדק של 4-5 ס"מ ומים נכנסים דרכו לתוך הסירה.

דליים לא היו לנו ומשאבות הבילדג´- אותן משאבות ששואבות את מעט המים שמצטברים תמיד בכל סירה בתחתית הקיל – היו קטנות וחלשות מדי ולא התגברו על זרימת המים פנימה. יצרנו משני ג´ריקנים שהיו בסירה שני דליים כדי לשאוב איתם מים. כמו כן העברתי ארבע משאבות בילדג' הנוספות שהיו בספינה בשני גופי הציפה האחרים וחיברתי אותן למערכת החשמל של הגוף הימני כדי שיוכלו לשאוב מים גם הן. למרות המאמץ המתוגבר עם שש משאבות ושני דליים, מהר מאוד הגיעו המים בצד ימין לגובה הברכיים, דבר שהאט אותנו מאוד ואף העמיד אותנו בסכנת התהפכות. על מנת למנוע התהפכות קבענו משמרות של עשר דקות שבהן כל אחד הוציא כארבעים דליי מים בנוסף למשאבות.

ניל הסקיפר הודיע למשמר החופים על מצבנו ושיהיו בכוננות, וכך עשינו דרכנו חזרה למיאמי תוך שאנחנו נעזרים בזרם הגולף הנושא אותנו לכיוון צפון. למרות כל מאמצינו המשיך מפלס המים לעלות לאט והוספנו גם משאבות מים מתוקים שהעברנו לקיל הימני שיעזרו בשאיבת המים המאיימים להפוך אותנו.

הגענו למיאמרינה ב-3 לפנות בוקר תשושים ונוטים על צדנו אבל צפים וחיים. במרינה אירגנו משאבה חשמלית רצינית ששאבה את המים במקום המשאבות הקטנות של הספינה והדליים. התמוטטנו למיטה רק אחרי שהחלה השאיבה הרצינית והרציפה על הרציף. רק כעבור שלוש שעות נוספות התגברה המשאבה על כל המים שחדרו ויכולנו להרגיש הקלה וללכת לישון מעט.

היה זה ראש השנה העברית של 1980. לאחר כמה שעות נמצאה מספנה שתוכל לאכלס ספינה כל כך רחבה ולתקן את החור הענק שנפער בצד הטרימארן. לאחר יומיים של תיקון במספנת ג´ונס בנהר מיאמי, בהם ישנתי רוב הזמן על מנת להשלים שעות שינה, יצאנו בלילה דרך נהר מיאמי והרבה גשרים מתרוממים והגענו לים.

בארוחת הצהרים לפני היציאה, סיפר לנו חוזה קמפוס, שלפני חצי שנה ספינה שניסה לשלוח לבתי המלון שלו בקנקון עלתה בלילה חשוך על חופי קובה ואת אנשי הצוות חילץ משמר החופים בחשאיות. הסקיפר קיבל קנס והשעיה לשיט מסחרי. הוא מקווה שהפעם יגיע  הצוות שלנו לקנקון.

לקראת חצות החל לרדת גשם זלעפות ונאלצתי להשתמש בגליל ניילון שהיה בין חלקי החילוף שהובלנו, על מנת לסגור חלונות לא אטומים וכן את חזית הקוקפיט שלא היו בו חלונות. לאחר מכן נכנסנו למשמרות הגה ושטנו עם מנוע ומפרש נגד שולי זרם הגולף לאורך איי ה-KEYS של פלורידה (שרשרת איים נפלאה שמסתיימת בעירו הציורית של ארנסט המינגווי, קי ווסט). התכנית היתה להגיע למחרת בלילה לקי-ווסט לתדלוק ומשם הלאה למקסיקו.

בלילה הייתה סופת ברקים רצינית אבל האיטום היה בסדר, ולפנות בוקר עליתי על משמרתי לכיוון סימוני שני מגדלורים שהיו לפנינו (אחד כבר נראה למרחוק). בבוקר המנוע התחיל לגלות עייפות ושיעולים מוזרים ואחרי שסיבובי המנוע ירדו בבת אחת הערתי את ניל הסקיפר שהתחיל לחפש את מקור הבעיה. תוך כדי חיפוש בקרבי המנוע פסקו משבי הרוח וללא רוח ומנוע איבדנו את יכולת השליטה והניווט בספינה. זרם הגולף התחיל למשוך אותנו צפונה. סולר היה, מסננים נקיים, צנור דלק תקין ולא סתום – בקיצור, הלכה משאבת הזרקה. סוף סוף הרוח שבה ויכולנו שוב לשוט עם מפרשים בלבד לכיוון דרום מערב במטרה להחלץ מזרם הגולף. בהתייעצות בקשר בין ניל וחוזה קמפוס הוחלט שחוזרים למיאמי כי אנחנו רחוקים עדיין מקי-ווסט (מרחק של 80 מייל- כ-12 שעות שיט) ואילו מיאמי נמצאת רק 40 מייל ושם גם אפשרויות התיקון רבות יותר.

חזרנו בכוונה לתוך זרם הגולף ושטנו רק בעזרתו רוב הדרך (מהירותו היא כ-5 קשר) וכשהייתה רוח הגענו ל-7 קשר שזה המקסימום לכלי שיט כזה גדול ומוזנח (מפרשים בלויים ולא נמתחים אינם יעילים וספינה מלאה בטען של חלקי חילוף ומשקאות לבתי המלון, מים וסולר). בדרך חג מעלינו מטוס של משמר החופים שעודכן בפרטי המצב שנקלענו אליו.

במהלך הדרך התרחשו כמה סופות  של רעמים וברקים ובאחת מהם נקרע המעלן הראשי (כבל) והמפרש נחת על הסיפון. הגענו לפתחה של התעלה לכיוון מיאמרינה ומשם גררה אותנו סירת מנוע לאט ובבטחה למרינה. למחרת התברר שהתיקון יקח לפחות עשרה ימים. שבנו לנקודת האפס.

נותרתי לגור על היכטה במרינה עם תקציב בזבוז מכובד בעוד ניל ומרצ'לו סיימו את תפקידם, לפחות עד שתתוקן התקלה במנוע. בין יושבי המרינה להילחש סיפורים על המסע הבלתי נגמר שלא מצליח לעבור את משולש ברמודה לעבר קנקון. על כוס בירה או ויסקי יכולתי לשמוע סיפורי ים שלא היו מעודדים בלשון המעטה. הכיצד זה שהניסיון הראשון של ספינה לקנקון הסתיים על חופי קובה? איך זה שכבר פעמיים נאלצנו לחזור למרינה בלי שיכולנו לחצות את מפרץ מקסיקו? החששות החלו לכרסם בי, האם נגיע או נאבד את דרכנו?

אחרי שלושה שבועות של נסיונות להחליף ולתקן חלקים במנוע, הוחלף המנוע לאחד חדש מהניילון. בעל הספינה גם הבין שהוא חייב להשקיע בשיפור היכולת הימית של הספינה והוחלפו מעלנים למפרשים, משאבות בילדג' הותקנו מחדש. הספינה צוידה במים, סולר ואוכל ובערב סיימנו בארוחת מאכלי ים ושתייה במסעדת המיאמרינה.

יצאנו שוב בשבת 4 באוקטובר (1980) לים. בתקופה זאת התרבות סופות הברקים והרעמים ופשוט שטים מסופה לסופה. רוח צד טובה הביאה אותנו למהירות 7-8 קשר. דולפין חצה את דרכנו, עובדה שעודדה אותי כי ידוע (לפחות לספני הים התיכון), שדולפין מביא מזל בים. אחרי שני נסיונות כושלים לחצות את מפרץ מקסיקו, הפעם חייבים להצליח.

המשכנו בלילה אפל דרומה נגד הזרם, כאשר חלק מהאורות הפסיקו לפעול (הירוק והירכתיים). בירכתיים שמנו פנס כי לא היה לנו מכ"ם וזו הדרך היחידה להישמר מפני אניות ענק החוצות את הנתיב המתוכנן לנו, בדרכן לנמלי טקסס ולמאגרי הנפט של מפרץ מקסיקו. חובת הזהירות הייתה עלינו כי איש על אניות הענק לא היה מרגיש אם היתה התנגשות בלי משים.

בבקר בדקנו את מיקומנו, והיינו 100 מייל מדרום למיאמי – הספק לא רע בהתחשב בזרם הגולף ובעצירת הרוח. הנתיב ששטנו בו היה כמייל ממזרח לקו הריפים וכמייל ממערב לנתיב השיט שבו שטות כל אוניות הקרוז המפלצתיות (לפני עידן קרנבל ואריסון). כעבור ארבע שעות הגענו ליד קי-ווסט ובמרינה OCEANSIDE הצטיידנו בסוללות ונורות לפנסים וקרח וסולר ואח"כ יצאנו רעננים (מקלחת ושתייה עזרו להתרעננות) ומשם הנתיב הוא רק מים ושמים עד לחצי האי יוקטאן שבמקסיקו.

שטנו דרומה כאשר החלו גלי צד בגובה מטר וחצי במהלך משמרתו של הסקיפר ניל. שמעתי צעקות לעלות מיד למעלה. הים היה שחור. הגלים גבהו לשני מטרים ומפרש החלוץ היה במים כי המעלן החדש נקרע. מיד משכתי את החלוץ לסיפון, הורדנו מפרש ראשי ועליתי למשמרת הלילה שלי כאשר הכל שחור מסביב, המנוע שרף הרבה שמן, כקילו כל 6-7 שעות.

בבוקר היה יום סגריר ללא רוח עם גלים של ארבעה מטרים וגשם זלעפות מפעם לפעם. "התקלחתי" על הסיפון הרחב בגשם הטרופי (אומרים שמי גשם טובים לשיער). בגלל העננות וללא שמש מבצבצת ניל לא יכול היה לבדוק את מיקומנו. לאחר מספר שעות היה רגע קצר של שמש. ניל זינק לסיפון על מנת לבצע מדידה עם הסקסטנט וזו הראתה שאנחנו בכלל שטים צפונה במקום דרומה כפי שהראה המצפן וכפי שידענו ממיקומנו האחרון הידוע. מיד השתרר שקט.

כל אחד מאיתנו התחיל להזכר באחד מסיפורי משולש ברמודה המפורסם – האם גם אנחנו נהפוך לפרק באגדות האיזור?

הים עלה לגלים של 5-6 מטרים ובמשמרת הלילה שלי פתאום שמעתי חבטה על הסיפון. הארתי מיד עם פנס ומצאתי דג מעופף (עם שתי כנפיים במקום סנפירי צד) שעף לסיפון ונשאר עליו. השארתי אותו שם כי אי אפשר לעזוב את ההגה בים כזה – גם לא בשביל דג טרי מתנה מהים.

בבוקר אפשר היה לראות את גודל הסערה שאנחנו נמצאים בתוכה בלי לדעת את מיקומנו המדויק ועם תקווה בלב שאנו קרובים למקסיקו.

הים עלה לגלים של יותר מ-6 מטרים ולפעמים גם איזה גל סורר התרומם גבוה יותר. הכל סביב היה עם קצף גלים, רוח וגשם והראות מינימלית ביותר. הסירה התנהגה כמו ברכבת הרים יחד עם אנשי הצוות והדג שחיכה לארוחת הבוקר שלנו. הצלחתי לפלס דרך ולקחת הדג והחלטתי שזו אכן תהיה ארוחת הבוקר. ניקיתי הדג בין נידנוד אחד למשנהו וטיגון היה רעיון טוב – טעים כמו ברבוניה – רק חבל שכל כך קטן. הגויים לא רצו לטעום מהמעדן.

הים עלה עוד יותר לגלים של 7-8 מטר. שטים רק לפי המצפן ובלי ידיעה איפה אנחנו, וכל פעם יש קיר מים מלפנים או מאחור ויש קטעים שכמעט גולשים כמו חסקה. לפתע התרומם מולנו, במרחק כמאה מטר, קיר ברזל אימתני, כנראה מכלית דלק בדרך לטקסס. מיכלית הדלק הענקית שחצתה את הנתיב שלנו הבהילה וגם הבהירה לנו שמיקומנו אינו איפה שאנחנו חושבים שאנחנו אמורים להיות, כי המיקום המתוכנן לא היה נתיב מכליות דלק, וגם המראה הזה הבהיר לנו מה עלול להיות גורלנו אם המיכלית תעבור עלינו ובכלל לא תרגיש כלום במזג אוויר כזה. זה היה מפחיד והוסיף נדבך בחששות.

ניל הסקיפר ניסה ליצור קשר רדיו בערוץ החירום עם המכלית ולקבל את מידע על המיקום, אבל כנראה ישנו שם במשמרת. אם הם היו עולים עלינו, היינו עוד פרק בסיפורי ברמודה. הרגשנו כמו ניצולים בסירת הצלה הקוראים לכלי שיט או טיס שעובר לידם והוא לא שומע וממשיך. מהירותנו המשוערת הייתה 6-7 קשר אבל מיקומנו…  כנראה מול חופי מקסיקו. הלילה התבהר והיו מדי פעם קצת כוכבים אבל אי אפשר להיעזר בהם כדי לאתר את המיקום. בחצות התחלנו לראות הילה של אורות חוף… אבל איזה חוף?

ניל החליט לשוט בגלסים איטיים צפון דרום עד שיתבהר מצבנו בבוקר ונוכל למקם את עצמנו לפי המגדלורים בלי להסתכן בלעלות על ריף בלילה.

בבוקר התקרבנו עד שנראה החוף וכן מספר איים לאורכו ואחרי כחצי שעה של שמש ושיט לכיוון דרום מזרח ידענו איפה אנחנו – כ-20 מייל צפונית מערבית לקנקון.

ניסינו ליצור קשר עם חוזה קמפוס במלון פלזה בלנקה שינחה אותנו היכן לעגון לצרכי מכס – בקנקון או באסלה דה מוחרס (אי הבחורות). ניסיתי כל הזמן בקשר אבל ללא תשובה המשכנו למזח הפרטי של המלון ונקשרנו בו. תוך עשר דקות היו על סיפוננו מנהל המלון וצוותו ולשאלתנו למה לא עונים לנו בקשר, התברר שלא קלטו אותנו. למעשה, מאז קי-ווסט אין לנו קשר – אז לא מפליא שהמכלית לא ענתה לקריאותינו בערוץ החירום.

זה היה סוף טוב למסע כמעט בלתי אפשרי דרך משולש ברמודה ובלי לאבד את הראש למרות ועל אף הסיפורים הקשורים למקום.