★★★★★

קולנוע הוא מדיום של תנועה ואם יש אדם שבאמת מבין את זה, זהו הבמאי בונג ג'ון-הו ("אמא"), שחזונו ב"רכבת הקרח" מצטייר כמטורף, מדהים ואלים. בהפקה הראשונה שלו מחוץ לדרום קוריאה, מולדתו, זהו גם המיזם השאפתני ביותר שלו עד כה, והוא מוכיח כי הוא יותר ממסוגל להתמודד עם שחקנים בינלאומים, רב לשוניים ועם תקציב ענק.

בהתאם לעלילה, כאשר פתרון להתחממות הגלובלית הופך לחרב פיפיות, כדור הארץ חוזר לעידן הקרח, שכמעט משמיד את המין האנושי. מספר מצומצם של ניצולים מצטופפים על רכבת בודדת המקיפה ללא עצירה את כדור הארץ המושלג. יוצר הרכבת, ווילפורד, מוביל אותה מהקטר, ואילו בקרונות הזנב מאוכלסים אזרחים מדרגה נמוכה. בכל יום הם נחשפים למעשי זוועה משפילים, וכשהכול על סף ייאוש, מתפרץ מרד.

בסיפור נטול כמעט ממלודרמטיות, בונג לא מפחד להעביר את הדמויות שלו דרך גיהינום, או להרוג אותם כהרף עין. ההימור גבוה, ויש גם הגבלה של מרחב וזמן. ברכבת, אין מקום לטעויות. ההיגיון מביס את הרגש בכל הזדמנות, והסרט שומר על קצב של רכבת דוהרת לכל אורכו.

על גבי רכבת הקרח – תנועה שווה חיים, וכל דבר, עד לרסיסים של אור או פתיתי שלג המרחפים ליד החלון, נמצאים בתנועה מתמדת. הרקע האפל לסיפור מרחף כבר בכותרות הפתיחה, בטרם הציגו את הרכבת שלא הפסיקה לנסוע מזה 17 שנים. ההתרחשות של הסרט נעה קדימה ללא מעצור – בדיוק כמו במשחק מחשב, וברגע שהמרד מתחיל, הגיבורים דוחפים קדימה בין הקרונות.

כצפוי, הדינאמיקה המרחבית משחקת תפקיד ענק ב"רכבת הקרח", שראוי לשבחה ולו בזכות התפאורה המדהימה וכושר ההמצאה האינסופי. לצלם מדע בדיוני שאפתני בחלל סגור הוא הישג ​​לא קטן והצלם הראשי, הונג קיונג-פיו, עושה עבודה מרהיבה של הבאת כל אחד מקרונות הרכבת לחיים עם צילום עשיר ומהפכני. בשילוב עם עיצוב התפאורה של אונדריי נקבזיל, העריכה רבת הרבדים של סטיב מ. צ'או והפסקול המהוקצע של מרקו בטרמי, המפרט הטכני של הסרט הוא חגיגה לחושים.

בונג ליהק ספקטרום צבעוני של צוות שחקנים מכל העולם וכל אחד מתאים מאוד לדמות שאותה הוא מגלם. בעוד הרבה שחקנים הולכים מעבר לגבולות המסורתיים שלהם בעולם הקולנוע, חלקם מענגים ומחרידים את הצופה בדרכים מפתיעות. כריס אוונס (קפטן אמריקה"), משחק את גיבור מעמד פועלים, ובוהק בתפקידו בחציו הראשון של הסרט, כאשר התסריט מקנה לו כמה רגעים בלתי צפויים וכבדי משקל.

מתחת לשיניים תותבות, פאה ואיפור חיוור, טילדה סווינטון ("מלון גרנד בודפשט", שגם שם היא מגלמת את שיא הכיעור) קולנית מתמיד כראש הממשלה של הרכבת. מענגת ומעצבנת כאחד, הגברת עם המבטא הבריטי הכבד בתפקיד בלתי נשכח שגונב את ההצגה בכל סצנה שבה היא מופיעה. ג'ון הרט ("אקספרס של חצות") מופיע כפטריארך הזקן של זנב הרכבת ותפקידו מתאפיין ברצינות צרודה ובמבט עגמומי. בונג מוכיח כי הוא שולט באופן מוחלט בכוכבים דוברי האנגלית, וגם השחקן היפני, סונג קנג-הו, מספק אתנחתא קומית וקורטוב של נועם כקצין הביטחון בדימוס של הרכבת.

למרות שצופי הקולנוע המתלווים לנסיעה ברכבת לא נהנים ממנעמי המחלקה הראשונה, הייאוש המוחלט, האלימות והטירוף מופיעים לכל אורך 125 הדקות של "רכבת הקרח", באחד מהסרטים האפלים והדיסטופיים ביותר שנראו על המסך מזה זמן רב. ככל שמתקדמים קדימה בין קרונות הרכבת, מהזנב המטונף, דרך בית הספר המצטייר כקריקטורה, חממת הירקות ועד מועדון ריקוד דקדנטי, כך גם הסרט משנה את מראו, הסיפור מתעשר והדמויות מתפתחות.

בעקבות האכזבה מהסרט "עומד אחרון" של קים ג'י-וון וההחלטה השיווקית לא להקרין בארץ את היצירה הקאמרית הפושרת של פארק צ'אן ווק, "סטוקר", בונג ג'ון-הו יצר עם "רכבת הקרח" את העבודה המוכשרת ביותר של במאי קוריאני מחוץ לקוריאה נכון להיום. למרות שנותר לראות אם קהל מערבי, וישראלי בפרט, יחבק סרט מסוגה אפלה ואכזרית זו, במובנים רבים הוא כבר ניצח את הוליווד במשחק הביתי שלה."רכבת הקרח" הוא חוויה קולנועית ייחודית ועוצרת נשימה.