חוקרי בעלי החיים יספרו לנו כי לכל תופעה בטבע יש הסבר. לטווס הזכרי זנב מפואר גדול וכבד המכביד על תנועותיו, אך מנגד מקנה לו נקודות אצל הנקבות, המזהות ביפי זנבו וממדיו כוח ופוריות שמושכים אותן אליו.

לא כך הם פני הדברים בפוליטיקה הישראלית ובחיינו הציבוריים בכלל. הכבוד הרב שאנו רוחשים למכובדינו למיניהם רק מכביד עלינו לחולל תהליכים של התחדשות ויצירה שאנו כה זקוקים להם. כאן עקרון ההכבדה מקבל תפנית שלילית. אין מדובר בביטויים של נימוס והערכה אלא כבוד של התרפסות והתבטלות כלפי מכובדינו. בחזקת, הם יודעים טוב יותר מכולנו מה נכון וצריך לעשות, ועלינו לשאת בהכנעה ובאהבה את אבני הריחיים האלה על כתפינו. מן גזירת גורל שאין לשנותה.

כאן קבור כבודנו האבוד. מרוב כבודה מתקיים בתוכנו עקרון ההכבדה.

רוצים דוגמאות? הנה לכם אחת ועוד אחת: בישראל פועלות כיום שלוש עמותות העוסקות בשינוי שיטת הבחירות והממשל בישראל. המאפיין הבולט ביותר שלהן הוא רשימת ה"מכובדים" שמאחוריהן – פיתחו את אתרי האינטרנט ובידקו זאת: אנשי עסקים ומנהלים בכירים בסקטור סוחטי הרנטות הישראלי, פרופסורים ודוקטורים מן האקדמיה, שופטים עליונים ואלופי צה"ל בדימוס ופוליטיקאים. בקיצור, שמנה וסלתה של מדינת ישראל – בית הלורדים שלה.

הראו לי אתם בית לורדים בעולם שמיטיב עם הציבור כולו וטובת הכלל לנגד עיניו. בית לורדים הוא צילום ותמונת מצב של העבר ועיקרו כיבודים, יוקרה ותגמולים למיניהם ולא חדשנות, פריצות דרך ומה שהיה לא יהיה יותר. זה עוד גלגל במכונה אדירה שנבנתה על ידי אנשי הקבוצה השלטת במדינה במאמציהם לשריין לנצח את זכויות היתר שלהם.

המכון הישראלי לדמוקרטיה והמרכז הבין-תחומי בהרצליה הם שני גופים יוקרתיים ומכובדים שכאלה העומדים מאחורי הסיפור הגדול הזה של שינוי שיטת הממשל, ומי יעז לקום ולהמרות את פיהם? ואיזה סיכוי יש לאחד מאתנו, אשר איננו כלול ברשימת המכובדים הזו, להשמיע דעה אחרת? התקשורת המסורתית תתעלם ממנו – נסו ותיווכחו. והציבור – הכנוע, הרובוטי והמתוכנת – ודאי שיתקשה להאזין למי שאיננו מוכר וידוע, יוקרתי ומכובד, הזכאי להימנות על רשימת חברי מועדון ברי הסמכא הישראלי. זה המקום בו עקרון ההכבדה פועל במיטבו וככל שהזמן חולף הוא משאיר אחריו אדמה חרוכה.

כך למשל, הדומיננטיות של הפרופסורים למדעי המדינה ולמשפטים בבתי הלורדים האלה היא כה גדולה ששום שיקול דעת ושום תובנה אחרת, שאינם נגזרים משתי דיסציפלינות אלה, לא יעבור את מסננת הקריטריונים המתעדפת של התקשורת, והם יגוועו בטרם עת ולא יזכו לעלות לדיון ציבורי.

כך קורה, שעוד בטרם התקיים בקרבנו דיון ציבורי רחב ויסודי באשר לדרכי התנהלותן הכושלות של המערכות הציבוריות במדינה, כאילו שמוסכם כבר על כולם שהפתרון לבעיה עובר דרך שינוי השיטה בחקיקה, וכל שנותר לנו הוא להתווכח על פרטי התוכנית. אך הדיון בנושא זה חורג הרבה מעבר למרחב התמחותם של אנשי מדעי המדינה והמשפטים, והפקדתו בידיהם היא רדוקציה של הדברים. דרכי תקיפה ודיסיפלינות אחרות יספקו לנו קרוב לוודאי פתרונות שונים בתכלית מאלה של מכובדינו דלעיל בעלי זנב הטווס להתהדר ולהתפאר.

והתקשורת המסורתית, שכבר הזכרנו אותה לעיל, היא שומרת הסף והמנצחת הגדולה של מקהלת המכובדים הישראלית. היא אומנם מתהדרת בנוצות של חירות, חופש וקידמה, אך פועלת יותר מכל להנצחת המצב הקיים ולטיפוח מעמד המוטבים והמועדפים בישראל, שהיא עצמה חלק מהם. היא מלאת עצות מה צריך ונכון לעשותו כדי שיהיה כאן טוב יותר לכולנו, אך בדרכי התנהלותה מגשימה תרבות ארגונית הפוכה לחלוטין. למעשה, התקשורת היום נמנית על הארגונים היותר שמרניים וארכאיים בתוכנו. מזל שיש אינטרנט ורשתות חברתיות המאיימים לפוצץ את הבלון הנפוח הזה.

[related-posts title="מאמרים קודמים של נמרוד נוי:"]