ספר זה הנו ספרה הרביעי של רבקה איילון, וכבר מהשם וההקדשה שבספר : "לאימי זיכרונה לברכה, שממנה שמעתי לא אחת את "טַיֶערֶה נִישׁוּמְקָלֶה" (ביידיש: נשמה יקרה), אני יודעת ומבינה שריח של משפחתיות יעלה מתוך הספר.

הכריכה של הספר מעידה על תוכנו, אך גם על עולמות מתחברים ומתנגשים.

שם הספר מושך לכוון היידיש וזיכרונות וגעגוע לבית ולאם, אך התמונה שעל הספר היא פסלה של חתחור, אלת האהבה והפריון המצרית, וביודעי שאיתן איילון, בעלה של הכותבת, הנו ארכאולוג, אני יכולה להבין את מקומה של האלה הקדומה, הים מתיכונית על כריכת ספר ששמו לקוח מהיידיש.

אם כן זו הזמנה מתוך קצוות של זמן ומקום לקריאה בספר שירה עכשווי,
אשר מוטיב האהבה מחבר ביניהם.

ואכן, נושא המשפחה, הוא נושא מרכזי, בו הדמות הכותבת מהווה חוליית ביניים, קשר בין עולמם של ההורים לעולם הילדים.

עולמם של הוריה של איילון, מכיל את תוכנה של השואה, חוויות קשות מורשות הנמצאות בשירים שהן חלק מתכני הספר, (אך אני בחרתי שלא לעסוק בזה.) גם ה"כתיבה" היא נושא לכתיבה, והנשיות העוברת כחוט קושר ומקשר בין כל הנושאים.

***

שני עניינים מרכזיים משכו את תשומת לבי שהם אינם משאלות של תוכן, אלא של צורה. עם זאת צורה זו מעלה שאלות של תוכן – שיריה של איילון, נמסרים וכתובים כדיאלוג, או שלדוברת בשיר יש נמען אליו היא מדברת, ופונה. לעתים הדיאלוג חשוף ללא סיבה. לעתים זו שיחה שיש בה שני דוברים – זה אומר וזה משיב – ולפעמים הוא (בן הזוג לדיאלוג שאינו ידוע ), נתון בתוך שיר במסגרת שיש בו נרטיב, ולעתים סיבת הדיאלוג אינה ברורה, אלא כמו פרומה מתוך הקשר.

השיר הפותח הוא גם שיר נושא:

אשה תחת לַשׂמיכה

 א.

אִשָּׁה מִתְרוֹצֶצֶת תַּחַת לַשְּׂמִיכָה.
כָּל חַיֶּיהָ אִשָּׁה מִתְרוֹצֶצֶת חוּצָה לַשְּׂמִיכָה.
רֶגֶל שֶׁרָצָה עַל מִכְשׁוֹל רוֹצְצָה עֶצֶם בְּיָרֵךְ.
עַכְשָׁיו אִשָּׁה מִתְרוֹצֶצֶת תַּחַת לַשְּׂמִיכָה.
גַּם אָכִילֶס הָיָה פָּגִיעַ בַּמָּקוֹם שֶׁאִמּוֹ הֵגֵנָּה עָלָיו יוֹתֵר מִכֹּל.
כָּכָה אָנוּ מְמוֹטָטִים מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ חֲזָקִים.
סָמַכְנוּ, לְמָשָׁל, עַל אַהֲבָה, וְהִנֵּה
רַק עֶצֶם קְלוּשָׁה, מִי נָגַס בָּהּ עַד סְחוּס,
אֵינָהּ מְבַקֶּשֶׁת עַל נַפְשָׁהּ אֲפִילוּ.
וְאִלְמָלֵי כֵן?
כַּמָּה פְּשׁוּטָה הַתְּנוּעָה: רֶגֶל נִדְרֶכֶת מִכִּסֵּא.
כַּמָּה פְּשׁוּטָה הָאַהֲבָה: לֹא יַהֲרֹג אִישׁ אֶת אֲשֶׁר יֹאהַב.
כִּמְעַט טֶבַע טָהוֹר מִתְיַפֶּה עַל עָנָף.
וּבֵינְתַיִם: צַוָּארִים חוּמִים, שְׁפוּלֵי מַטָּה,
אֲרֻכֵּי פָּנִים, אֵינָם נָעִים.

שיר זה, הפותח, מעיד על המשוררת שאינה חייבת בשירת הסדר לדברים.

עצם האמירה "אישה מתרוצצת מתחת השמיכה" יש בה אוקסימורון. בו יש גם הומור אך גם זיכרון המילה "להתרוצץ" או "לרוצץ", או זיכרון התאומים ש"התרוצצו בבטנה של רבקה" וכל ימיהם התקרבו והתרחקו לרוץ ולרוצץ זה את זה.
איילון אינה חוששת מקפיצות ופתיחת פערים של זמן ומקום.

באיילון יכולת התבוננות בפרטים, בחלקים מתוך החיים, בעיקר אני אוהבת את האמירה שתוכנה כה מובן מאליו, אך שילובה בתוך השיר מקבל מעמד על:

"גַּם אָכִילֶס הָיָה פָּגִיעַ בַּמָּקוֹם שֶׁאִמּוֹ הֵגֵנָּה עָלָיו יוֹתֵר מִכֹּל.
כָּכָה אָנוּ מְמוֹטָטִים מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ חֲזָקִים."

למרות שיש לי עניין רב בשירים העוסקים במשפחה, ובעיקר בשאלות של זהות, העדפתי לעסוק באלו המעידים על יכולתה של איילון לקפוץ אל תוך השירה, ולגלות את מקורותיה בעצם הכתיבה.

"שיר מה עשית" (עמ 22) .

מָה עָשִׂית אֶת זֶה
אֶת מָה
אֶת זֶה
אֶת הַדַּף הַקָּרוּעַ
מָה עָשִׂית
קָרַעְתִּי, קֹדֶם גַּם
קָרָאתִי, כָּל הַזְּמַן
גַּם וְגַם הָיָה שָׁם…
מָה הָיָה
הָיוּ בָּלוֹנִים
לִפְנֵי שֶׁנִּדְקְרוּ
גַּם אַחֲרֵי
לָמָּה עָשִׂית
רָצִיתִי קוֹל שֶׁל
נְסִירָה
וּמַהֵר לִרְאוֹת שֶׁאֵין
וּמַהֵר לְהַגִּיד
אוֹי וְגַם אֲבוֹי
זֶה לָמָּה עָשִׂיתִי
אֶת זֶה
זֶה לָמָּה

זהו אחד השירים שאין בו נושא מובהק. הוא כמו פרגמנט. משהו קרוע מהקשרו, אנחנו לא יודעים מה היה לפני ולא יודעים מה אחרי. השיר הוא דיאלוג חשוף. איננו יודעים מי אמר ולמי, מי שאל ומי ענה, ונושא הדיאלוג קשה מאוד – על הקריעה ועל הנסירה, על מה שאינו נשאר שלם, על מה שמסתיים בכאב.

שיר זה מעמיד במרכז את המילה "זה". מילה קטנה שמורה על עצם, או רגש, או על דבר שקשה להגדירו במילה מגדירה ומובהקת.

המילה מורה ומצביעה על משהו מדויק לכאורה אך בה בעת הדבר פורץ מגבולותיו.

כך גם השיר מולו בעמ' 23, "להגיד את זה זה כמו".. יש לו מוטו מתוך שירו של ט. כרמי:
"יֵשׁ יָמִים שֶׁאֵינִי מוֹצֵא בָּהֵם לוֹמַר לָךְ אֲפִלּוּ מִלָּה אַחַת" .

לשירים רבים בספר יש מוטו. יש התכתבות עם משורר או משוררת אחרים לפעמים מהשירה והספרות העברית ולפעמים גם מהספרות העולמית, מה שמעיד גם עם מרחבי הקריאה והאסוציאציה של המשוררת (אם כי, אני חייבת להודות שאיני אוהבת את ריבוי המוטו בספר. בעיני, זה סוג של התלות באילנות אחרים ואולי, ביטוי לחרדת ההיות לבד על הדף).

לְהַגִּיד אֶת זֶה זֶה כְּמוֹ לְהַגִּיד שֶׁמֵּאָז שֶׁהַשָּׁנִים, זֶה לֹא
הַמִּלִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ, זֶה אֲנַחְנוּ, אוֹ בִּלְעָדֵינוּ, אֲשֶׁר אִתָּנוּ.
לְהַגִּיד אֶת זֶה זֶה כְּמוֹ לְהַגִּיד שֶׁהַבִּטְנָה שֶׁל הַמִּלִּים,
שֶׁהִיא הַשַּׂקִּית הַלֹּא תְּפוּרָה שֶׁל הַמַּחְשָׁבוֹת, לֹא
זָזָה לְשׁוּם לְאָן-אֲנִי אוֹ לְאָן-אַתְּ, שֶׁהִיא
מִתְפָּרֶקֶת, אוֹ שֶׁמִּתְעַלֶּקֶת עַל מָה, אוֹ שֶׁמִּתְלַקֶּקֶת
לְעַצְמָהּ, וְאֵין לְמִי אֲנִי אוֹ לְמִי אַתְּ הִכָּנְסוּת לְשָׁ-מָּה
וְגַם לְמַה שֶּׁהָיָה, מַה כְּבָר הָיָה, אוֹ מָתַי כְּבָר
תִּנְשֹׁר הַמִּלָּה (יַבְשׁוּשָׁה) עַל מַה שֶּׁכְּבָר מִזְּמַן נִבְלַע.

 "זה לא המלים אשר אתנו , זה אנחנו, או בלעדינו, אשר איתנו. להגיד את זה זה כמו להגיד שהבטנה של המלים, שהיא .." אף הוא פרגמנט, אף הוא נאחז במילה, בדיאלוג כדי לתלות עליו את מילות השיר.

בשני השירים האלה כמו בשירים נוספים ההישג הגדול הוא דווקא באמירה על הדברים שאינם ברורים, הדברים והמילים שהם בין לבין תלויים.

הגמגום הפואטי המנסה לומר את מה שאי אפשר להגדיר. שקשה לכלוא בתוך המילים. מצב הביניים של היות בת לאב, שאינו ככל האבות להיות בת אך כבר וגם סבתא, לתהות על הקשר העובר בין הדורות. (נבוכה עמ' 27).
שורות אלה הפותחות את השיר, בעיניי, הם שיר לעצמו. זהו אחד משירי הדיאלוג. אך הדיאלוג אינו מתקיים רק כסגנון, או כנושא בשיר, הוא הפואטיקה של השיר.

***

כל שורה שנייה מצהירה הצהרה שבאה השורה העוקבת ומבטלת אותה על דרך הדיאלוג והשפה. אין להבין את האחת ללא השנייה. שני משלבים יש בשירים, המשלב התמאטי הברור הבא מתוך חיי המשפחה הנוסטלגיה והגעגוע לאם, ולילדות ומאידך, ערנות והודיה על היש ועל הדורות הבאים והמשלב השני, הוא המשלב הפואטי המטיל ספק ושובר את השלם . המשלב הפואטי המתקיים בין הדברים.

 כָּךְ וִתַּרְתִּי עַל נֶכְדִּי הַבְּכוֹר לְמַעַן אֲחוֹתוֹ
וְעַל שְׁנֵיהֶם לְמַעַן הַשְּׁלִישִׁית,
וְעַל כֻּלָּם לְמַעַן הַתְּאוֹמִים שֶׁיָּבוֹאוּ,
כָּךְ וִתַּרְתִּי עַל אַהֲבָתְךָ אוֹתִי
לְמַעַן אַהֲבָתִי אוֹתְךָ,
כְּמוֹ שֶׁוִּתַּרְתִּי עַל אַהֲבַת אִמִּי
לְמַעַן אַהֲבָתִי אוֹתָהּ.

דוגמה נוספת למרחב הביניים, המקום שלפני היות או אחרי ההיות, השקט המיוחד לפני הגונג או הגונג המדגיש את השקט. כמו ההוויה שלפני ה"ויאמר". הקול ששם גבול לדממה (מושג הקשור לדרך הופעתו של האל בעולם).

וּמֵאַיִן יָבוֹא הַגּוֹנְג לָתֵת סִימָן
בַּדְּמָמָה, שֶׁאֵינָהּ דְּמָמָה עַד אִם
יָבוֹא בָּהּ הַגּוֹנְג?

..

לֹא אַבְרָם הוֹוֶה שִׁמְךָ כִּי אִם
אַבְרָהָם. אַב הֲמוֹן זְרוֹעוֹת מוֹחֲאוֹת
גּוֹנְג אֶל דְּמָמָה.
גּוֹנְג יוֹנָה בַּאֲדָמָה קַדִּישָׁא
גּוֹנְג עוֹרְבָה בִּשְׁמֵי רַבָּא
גּוֹנְג טִפָּה דְּעַפְרָא לְכָל עוֹלְמָיָא.

ואז בהמשך השיר יתערבו היידיש והארמית אלה באלה ביצירת השיר  וגם תכונה זו היא תכונה של המשוררת המשלבת עולמות כמו היידיש ופסלה של חתחור. קצוות שרק השפה יכולה לאחד בתוך יצירת אומנות.

רבקה איילון / נישומקלה , הוצאת כרמל , 2013