בשנת 1977 הייתי חייל צעיר שהגיע בסוף השבוע לעיר העברית הגדולה יחד עם כמה מחבריו ביחידה הצבאית, נחתנו היישר בפאב הטחנה, סוג של מבנה דמוי טחנת רוח הולנדית במגרשי התערוכה (נמל תל אביב של היום), אמרו לנו שיש זמר צעיר חדש עם להיט מדליק שחייבים לראות אותו. לבחור שעלה לבמה הקטנה, בעצם התיישב על שרפרף מול הקהל, קראו דויד ברוזה, לשיר קראו "שיר אהבה בדואי".

ברוזה, מוזיקאי, מלחין, יוצר ומבצע בשלוש שפות – עברית ספרדית ואנגלית, מוכר כיום ברחבי העולם, משתף פעולה עם קשת רחבה של מוזיקאים בינלאומיים משלל סגנונות, ואוחז ברזומה מכובד של קרוב לשלושים אלבומים. שביל הלהיטים בקריירה המוזיקלית שלו כולל את "שיר אהבה בדואי" כמובן, "יהיה טוב", "האשה שאיתי", "סיגליות", "זה הכל או כלום", "מתחת לשמיים", "בנהר של סביליה", ולצדם חומרים בספרדית ובאנגלית שהיוו חלק מהמסע שלו מעבר לים לקריירה בינלאומית שכללה שהייה רחוק מהבית למספר שנים.

לפני חודשיים השיק ברוזה אלבום חדש, בשפה האנגלית – East Jerusalem west Jerusalem, כחלק מניסיונו להמשיך לנסות להתחבר לקהל רחב יותר מעבר לים עם שירים הנוגעים בשלל סגנונות תוך שיתוף פעולה עם שאנן סטריט ומירה עוואד, וביצוע גרסאות לחומרים של רוג'ר ווטרס ויוסוף איסלאם (קאט סטיבנס). מדובר באלבום שהוקלט באולפן פלסטיני במזרח ירושלים ויעודו סוג של קירוב לבבות או העלאת נושא העימות המקומי מזווית שונה.

היה זה תירוץ טוב כדי לנצל את ההזדמנות שדויד ברוזה עורך מופע עם מיטב להיטיו במועדון זאפה בתל אביב כדי לחוות ולעמוד מקרוב אחר התפתחותו המוזיקלית של ברוזה מאז אותו מפגש נעורים בפאב הטחנה. ברוזה עולה ופותח בשיר "ביקור מולדת" מתוך אלבומו השישי, "נשיקה גנובה", ככה כדי להזכיר לנו שברוזה לא ממש יושב כאן, הוא נע בעולם הרחב. אחרי פתיח הכולל, בין היתר, ביצוע דרמטי לשיר "כמו שאת", יוצאים לדרך.

ברוזה הוא סוג של גיבור גיטרה, לא מהז'אנר של אנשי הרוקנ'רול, הוא בצד האקוסטי, מיטיב לפרוט וללהטט בין מיתרי הגיטרה הספרדית שעליה גדל. מעבר לשירים עצמם, הלהיטים המוכרים, זו הזדמנות לחוות את הפריטה הזו, היא לבדה, מנותקת מהשיר, בבחינת חיזיון שווה, ועוד איך.

המופע, "המיטב" שמו, כולל ביצוע לשלל להיטים מתקופות מוזיקליות שונות במסעו של ברוזה, מנסה לדגום לקהל את הקצפת שבשמנת הלטינו ישראלית פולקלורית שלו, עברית, ספרדית ואפילו ביצוע לשיר מייצג מהאלבום הישראלי פלסטיני הטרי שלו.

במהלך המופע יש לי תחושה מוזרה, שברוזה קצת לעצמו, לא ממש לקהל, ולא, שלא תחשבו שהנגינה, השירה והביצועים אינם טובים, להיפך, מדובר במוזיקאי מעולה, היודע להגיש את יצירותיו באופן מצוין. אבל הקהל, רובו מבוגר, בטנו מנופחת מאוכל וממשקאות, וחלקו סובל משלפוחית רגיזה. הצעדות ההולכות ונשנות מהמושבים לשירותים, מלוות בשיחות קולניות של כמה שולחנות עמוסי פקאצות, שחשבו כי הן מצויות בפאב כל שהוא בנמל תל אביב ולא במועדון הופעות, הרסו לי את ההנאה מהמופע. רבאק, למה באתם?

אמן ברמה ובליגה של ברוזה זה לא עוד וואנבי שעושה חלטורות בפינת פאב מסעדה בטיילת באחת מערי החוף המקומיות. באולם הופעות קלאסי עם שורות מושבים זה לא היה קורה. או כפי שהטיבה להגדיר זאת אחת המעריצות של ברוזה: "אני לא מבינה איך אנשים מרשים לעצמם לזלזל כך באמן, בקהל ובעצמם".

זהו, שפכתי את מנת הזעם שלי, אפשר לחזור למופע. שעתיים תמימות של להיטים מסתיימות עם ביצוע הדרן הנפתח בקלאסיקה הדויד ברוזאית, "שיר אהבה בדואי", שסוגר לי את המעגל בן 35 השנים מאז אותו מופע בתולי בפאב הטחנה. ברוזה, אתה בליגה הגבוהה, לא הלאומית, הבינלאומית, תחשוב על אולמות מופעים, הם יותר מכובדים ומכבדים מהטברנה של זאפה.