אחרי הסערה הגדולה, כשהאבק מתחיל לשקוע ועוד הרבה לפני שהמילה האחרונה נאמרה, התמונה הולכת ונפתחת והיא חדה ומדהימה:

השופט דוד רוזן סגר חשבון. סגר את כל החשבונות. שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב סגר את כל החשבונות הפתוחים שאהוד אולמרט וחבורתו השאירו אחריהם לאורך עשרות שנים של רחש בחש, של שקר ורמייה, של מתן ולקיחה, של שוחד והפחדה, שנים של שחיתות עמוקה, מובנית, שגרתית, יומיומית.

השופט דוד רוזן כתב פסק דין שכל אדם אינטליגנטי שהיה נחשף למעללי החבורה הזאת היה כותב בעצמו, גם בלי שלמד יום אחד בפקולטה למשפטים. פסק הדין הזה הוא מופת של שכל ישר. של הבנה בנעשה. של ראייה חדה ואבחנה מדויקת.

הוא עשה את זה בשם דורות של פרקליטי מדינה, יועצים משפטיים ועורכי דין מן השורה שעבדו בשירות התביעה לאורך שנות דור. פסק הדין הזה הוא פסק דינו של הארי המזוהם. של השריף הטוב מהמערבונים. של השופט הישר היחיד בעיירה שלו, שופט אמיץ וישר דרך, שראה דורות של מושבעים משוחדים ושופטים אחוזי אימה וכולם קשורים בקשרי ידידות והיכרות וחובות עתיקים – וכולם חייבים לכולם וכולם מחזיקים את כולם בביצים. והוא, השריף נטול הפניות, שהגיע מהעיר הרחוקה, נכנס לחדר ובהינף יד הפך את השולחן על יושביו ועל התקרובת העשירה שהייתה ערוכה עליו.

פסק הדין שאולי יכניס את העשירים והמקושרים והמושחתים האלה להרבה שנים בכלא, נכתב עליהם ואליהם – אבל גם ואולי יותר הוא נכתב עבור הקולגות שלו. השופטים האחרים. זה כתב אישום חריף נגד השופטים שזיכו את אותו נאשם; שופטים שראו וידעו בדיוק מה הוא ומי הוא; אבל זיכו אותו שוב ושוב, פרשייה אחר פרשייה, כשהם נאחזים בכל בדל בדלו של ספק, בכל צל צלה של סתירה. מהותית או בלתי רלוונטית ככל שתהיה.

ועכשיו בא השופט דוד רוזן, בתל-אביב, ואמר לשופטי ירושלים: הייתם סמרטוטים. הוא עבד עליכם. הידיים שלו היו עמוק בחרא ואתם סתמתם את האף וחילצתם אותו. לא חשוב למה. לא משנה בגלל מה. הוא אומר להם במילים פשוטות: אני לא כמוכם. אני לא מהברנז'ה. אני לא גדלתי איתו ולא למדתי איתו ברחביה או בפקולטה באוניברסיטה. אני לא חייב לו כלום.

השופט רוזן – הרבה מעבר לצינור שהוא הכניס לאולמרט וחבורתו – הכניס בעיטה עזה ומדויקת באזור רגיש מאוד בגופם של הקולגות שלו. לא אחד ולא אחת מהם, עשרות שנים אחורה. החשבוניות המזויפות של הליכוד, מרכז ההשקעות, הדירות, ההלוואות, בנק לאומי, ראשונטורס, טלנסקי… הכל.

פסק הדין הזה הוא מסר חריף, בוטה, לכל השופטים שזיכו אולמרטים ודומיהם (הוא כמובן לא היחיד – אבל לבטח החצוף מכולם). הוא אמר להם: אתם חיפשתם כל שביב של ספק, צל צלו של ספק, בשביל לחלץ אותו; אני ראיתי את האמת. עלי הוא לא עבד. כי שקר זה שקר זה שקר. בניגוד אליכם, אני לא נתתי לו לעבוד עלי בעיניים.

זו נקמה פשוטה וחדה שהוא נקם, בשמם של כל אלה שעיניים בראשם ועיניהם פקוחות.

ואולמרט עצמו? מעבר להשחתה הכרונית, מעבר לכסף והעטים והדירות והמציתים והטיסות והמלונות והטסת בני המשפחה והעזרה המושחתת לאח המוכה – אולמרט חטף גם בגלל מי שהוא. מה שהוא שידר. תמיד, בכל מקום. היהירות, הזלזול, ההשפלות, הרוע, ההתנשאות, השקרים.

הפסק הדין הזה, בפעם הראשונה, מלמד כי גם לגבי אדם שהצליח להתחמק שוב ושוב מתשלום המחיר, שיש מקרים בהיסטוריה שאתה באמת לא יכול לשקר כל הזמן בכל הנושאים לכל העולם.

את השופט דוד רוזן אהוד אולמרט לא הצליח לסובב. ואות ההצטיינות של השופט הזה הוא אות הקלון של אלה שהחמיצו את האמת בכל הפעמים הקודמות.
[related-posts title="מדבר אל הקיר – טורים קודמים"]