"העיקרון 'לך לך מארצך' הוא עיקרון של התנ"ך שאימץ את השפה ככלי המעניק לאדם רצון חופשי, כך שהוא יכול לתכנת את חייו והוא לא נתון לחוקי הגורל, לחוקים הדטרמיניסטיים". תחושות הייאוש והאכזבה הפוקדות אותנו  ביחס לחיינו הציבוריים, נגזרות מהתכחשות לדרך החיים על פי היגיון השפה.   

בספר חדש ומרתק מאת פרופסור רבקה שכטר מסכמת המחברת את מפעל חייה על הפילוסופיה של הלשון. לתפיסתה, אנו כבני אדם פועלים על פי שני דפוסים של התנהגות אנושית: האחד ניזון מהגיון התפתחותה של השפה והשני מסרב לקבל את הדפוס הזה ומורד בו. במרכז הספר "עולם בתוך עולם" עומדים הסיפורים המקראיים המכוננים שלנו, כמו יציאתו של אברהם אבינו מאור כשדים, בניית מגדל בבל, בריאת העולם, משל גן העדן, סיפורו של משה ויציאת מצרים. המחברת מזהה במשלים אלו את היסודות והערכים שבבסיס התפיסה הלשונית המיוחדת שלה. זו מהפכה  שיצרה קוסמולוגיה חדשה – דרך והשקפת חיים – שהיא נחלת העברים הקדמונים.

והנה מספר קטעים מן הספר הממחישים את הדברים:

"העדפת הגבורה מערכים חברתיים נבעה מהשאיפה של האדם לשליטה על גורלו; ואם הוא לא מצליח בכך הוא מעתיק את זה להתגוששויות מלחמתיות שבהן לכאורה יש לו שליטה. רק הנביאים העברים בזו למצביאים האגרסיביים, כיוון שתרבות התנ"ך הייתה תרבות לשונית שערכיה היו חברתיים. כך גם העובדה שמחשבת התנ"ך השלימה עם קיום בעולם הנגלה בלבד וויתרה על השאיפה לקיום נצחי. זו הסיבה שבהקשר מחשבת התנ"ך לא היה מקום למרד נגד הקיום".

"…השפה היא המתת הגדולה ביותר שהאבולוציה העניקה לאדם. היא אשר מוציאה אותנו מהעולם האילם, הדטרמיניסטי, והופכת אותנו ליוצרים. אמנם יצירתנו היא וירטואלית, אבל היא יצירה שלא קיימת ביקום האין-סופי. לכן השאיפה האנושית להיות אורגנית, דטרמיניסטית נראית מגוחכת, כיוון שכחלק מהטבע אנו נבלעים בכיליון הפוקד אותנו".

"העיקרון 'לך לך מארצך' הוא עיקרון של התנ"ך שאימץ את השפה ככלי, המעניק לאדם 'רצון חופשי', כך שהוא יכול לתכנת את חייו והוא לא נתון לחוקי הגורל, לחוקים הדטרמיניסטיים".

"ברור שחוקי הקיום מקציבים לאדם משך חיים מוגבל. ברור שחוקי הקיום לא מתחשבים ברצונותיו של האדם. הם נוהגים בשרירותיות במה שקשור לאדם. אבל האדם שנעשה יצור לשוני, יש לו אוטונומיה מוגבלת לתכנת את חייו, לתכנת את עתידו, במגבלות או גבולות שהקיום מתיר לו".

"אין להתעלם מהעבודה שהשפה, הבאה להחליף את אמצעי הכוח, היא ינוסית (אל במיתולוגיה הרומית בעל שתי פנים). מצד אחד היא מאפשרת לאדם ליצור את עולמו, ומצד אחר היא גם הספקית של אפשרויות בלתי אפשריות. רק האדם הלשוני מורד בחוקי הקיום. החיה מחוסרת השפה אינה מורדת".

"האדם אינו עושה טובות לאף אחד אם הוא מקדש את המערכות הלשוניות והערכיות. הרי מערכות ערכיות אלו הן עוגנים של האדם אם הוא רוצה שלחייו תהיה משמעות. כפי שבניית בית נותנת לאדם את האפשרות להיות ריבון בטריטוריה מוגבלת…כך עם הערכים, הם מאפשרים לאדם ליצור לעצמו עולם בתוך היקום המכני, עולם לשוני המעניק לו משמעות".

הצד ה"נחשי" של השפה

התייחסות נרחבת בספר מוקדשת להצגת הצד ה"נחשי" של השפה, הצד המורד, כפי שהוא קיבל ביטוי אצל שליחיו של ישו פאולוס ויוחנן. מהם עוברת המחברת ללותר ואחר כך לגתה ולדרמה הקוסמית המעצבת שלו "פאוסט", שהנאציזם הוא התוצאה המובהקת של השקפת עולם אנטי לשונית זו. בדרך היא בוחנת את תרבויות העולם העתיק כולן שהיו בעיקרן אגרסיביות מאוד, מאמינות בגורל, בדטרמיניזם ובנצחיות העולם. תרבויות שהתאפיינו במסעות כיבושים ומלחמות של שליטיהן כהשלכה והעתקה של מאוויים אנטי לשוניים השואפים לריבונות ולשליטה על הגורל. מסעות שהסתיימו בהרג המוני ובהרס של תרבויות ולא הותירו זכר ושם בדמות יצירה אנושית כמו התנ"ך.

כמו כן באה המחברת חשבון עם גדולי ההוגים, כמו אריסטו, אפלטון, שפינוזה, ניטשה, מרקס, ואחרים, ומול תפיסתם המורדת היא מציגה עולם ערכים שלם כבסיס לחיים בגבולות. חיים על פי הגיון השפה, כפי שהעברים הקדמונים תפסו זאת באופן אינטואיטיבי. חיים של יצירה והתחדשות, של קדושת החיים, של קהילתיות וערכים חברתיים, של רצון חופשי, של יוזמה ופעילות המתמקדים בהטבת החיים  ובשיפורם.

הספר, אם כן, מתמקד בתיאורם של שני דפוסי יסוד, ארכיטיפים, להתנהגות אנושית. ככזה הוא רלוונטי עד מאוד לימינו ובהחלט אפשר להסתייע בו בבואנו להתמודד עם שאלות היסוד שלנו בכל האמור לזירה הציבורית של חיינו, כאן היום ועכשיו. אף שהמחברת נמנעה, כמעט לחלוטין, מלהתייחס ישירות למצבנו כיום, דבריה הם בחזקת מסר ושליחות לכולנו והמלצה קטיגוריאלית לשוב אל דגם תרבות התנ"ך שהייתה לשונית ובעלת ערכים חברתיים.

הרצון לריבונות ולאיון עצמנו ולהתמזגות עם הטבע מקבלים ביטוים גם בחיינו היום יומיים. בלי שנרגיש אנו נאחזים בציפיות גאוליות למיניהן – לא רק משמיים אלה גם מימין וגם משמאל בתוכנו. אנו מרבים לרומם את עצמנו בערכים ובאידאולוגיות וממעטים בחיפוש אחר פתרונות פרגמטיים בהתאם לציווי השפה. הציונות והקמת המדינה הם דוגמה מצוינת לחזרה ליסודות המקראיים העתיקים. תמונת הצלחה אירואית זו חייבת להיות לנגד עינינו וללוותנו.

נצטרך לבדוק את עצמנו עד כמה אנו סוטים מהקוסמולוגיה שעוצבה על ידי העברים הקדמונים על פי צווי השפה, ולהבין כי בכל מקום שכזה, בכל מעשה ופעילות חורגניים ומורדים שכאלה, נשלם מחיר גדול בכישלונות ובהפסדים. תחושות הייאוש והאכזבה הפוקדות אותנו בדורנו, באשר לחיינו הציבוריים במדינה, נגזרות ישירות מהתכחשות לדרך החיים על פי היגיון השפה.

[related-posts title="מאמרים קודמים של נמרוד נוי"]