המפלצת על ההר

אין דבר יותר טוב משערורייה אחת לשבוע. שערורייה עסיסית מרגשת את הציבור, מעסיקה את התקשורת, מסיחה את דעתנו מעניינים כמו שלום ומלחמה, כיבוש ואפרטהייד. כמו שאמרו הרומאים: לחם ושעשועים

Print Friendly

השבוע העסיקו אותנו מספר שערוריות. ראש ממשלה לשעבר הורשע בקבלת שוחד ענק כאשר היה ראש עיריית ירושלים. השוחד שולם לו כדי שיאפשר לבנות במקום הגבוה ביותר במערב ירושלים מתחם דירות מכוער ומפלצתי, הבולט למרחקים.

כאילו לא די בכך, הוחשד השר סילבן שלום, בעל חצי תריסר תפקידים בממשלה, בעבירה בעלת אופי מיני. מזכירה לשעבר נזכרה שלפני 15 שנה הוא תקף אותה בחדרו במלון.

כאשר יש ידיעות כל כך מסעירות, למי יש זמן ומרץ לחשוב על המשבר במשא מתן הישראלי-פלסטיני, שמעולם לא התחיל ברצינות. הציבור יודע היטב שהשיחות האלה הן פארסה. היא בוימה על-ידי נשיא אמריקני שאין לו האומץ להתמודד עם שכירי החרב של ממשלת ישראל בקונגרס האמריקני ולכפות משהו אמיתי על בנימין נתניהו.

(צילום: ציפי מנשה)

שלט אזהרה (צילום: ציפי מנשה)

אכן, אם היו למישהו אשליות לגבי הפוליטיקה האמריקנית, הן נופצו השבוע.

מלך בתי הקזינו, שלדון אדלסון, הציג לראווה את עוצמתו. הוא זימן לגן-עדן ההימורים שלו בלאס וגאס את ארבעת המועמדים הרפובליקאים המובילים כדי לבחור באחד מהם כמועמד המפלגה בבחירות הבאות. מובן שכל המוזמנים נענו לזימון. זאת הייתה הצגה חסרת בושה. הפוליטיקאים התפלשו בעפר לפני בעל בתי הקזינו. מושלים רבי-כוח של מדינות חשובות בארצות הברית הציעו את עצמם למכירה כמו מבקשי מישרה בראיון עבודה. כל אחד מהם ניסה לגבור על יריביו בהבטחה לרצות את הפריץ.

כשהוא מוקף בשומרי-ראש ישראלים, תישאל אדלסון את המועמדים האמריקנים. ומה הוא דרש מהנשיא הבא של ארצות הברית? לפני הכל ומעל לכל לציית בצורה עיוורת ובלתי מותנית לממשלה של מדינה אחרת: ישראל.

אדלסון הוא אחד היהודים העשירים ביותר בעולם. הוא גם איש ימין קנאי – לא רק איש-ימין אמריקני, אלא גם איש ימין ישראלי. בעודו מחפש את הנשיא האמריקני הטוב ביותר שאפשר לקנות, הוא כבר בחר במשרת ישראלי. הוא עשה דבר שאין לו תקדים בתולדות ישראל: הוא יצר מכשיר כדי לכפות את דיעותיו הימניות הקיצוניות על הציבור הישראלי. לשם כך השקיע סכומי כסף גדולים בעיתון יומי שהקים. העיתון נקרא "ישראל היום" ואין לו מחיר, פשוטו כמשמעו. זהו חינמון (מילה שהמצאתי לפני דור) המחולק בכל הארץ. עכשיו זהו העיתון הנקרא ביותר במדינה, המאיים על "ידיעות אחרונות" וכבר עזר לחסל את "מעריב".

המטרה היחידה של "ישראל היום" היא לשרת את בנימין נתניהו, באופן אישי ופוליטי, בלי תנאים ובלי הגבלה. זוהי התערבות כל-כך גסה של גביר זר בענייני ישראל שהיא הזמינה תגובה. כל סיעות הכנסת, חוץ מהליכוד, הציגו דרישה לשים קץ להשחתה זו של הדמוקרטיה.

עובדה מוזרה היא שהתנועה הציונית נוסדה בקזינו. זה היה שמו של האולם שבו התכנס הקונגרס הציוני הראשון ב-1897. אבל לא היה לו קשר עם הימורים. הקזינו העירוני היה פשוט אולם מרכזי.

אבל מאז קשור השם קזינו במקומות הימורים, הקשורים בתודעת הציבור עם המאפיה. בארצות הברית זה חוקי להמר בקזינו, בישראל בהחלט לא. לאס-וגאס הפכה עכשיו לבירת הפוליטיקה האמריקנית. כל מעשיו של אדלסון נעשים בגלוי, בלי בושה, ממש בגאווה. תמהני איך מגיבים אמריקנים רגילים על מראה זה של מיליארדר – ובייחוד מיליארדר יהודי – הבוחר בשבילם את נשיאם הבא.

(צילום: Bectrigger, ויקימדיה)

מה שלא הולך בכסף הולך ביותר כסף. שלדון אדלסון (צילום: Bectrigger, ויקימדיה)

מדברים על כך שהאנטישמיות גוברת באירופה ובארצות רבות בעולם כולו. בצורת המחשבה המטורפת של האנטישמים, היהודים שולטים בעולם. והנה יש יהודי שכאילו יצא ישר מתוך דפי "הפרוטוקולים של זקני ציון", שמנסה למנות את מנהיג הארץ החזקה ביותר בתבל.

אדלסון נכשל בעבר. בפעם האחרונה הוא ביזבז הון תועפות על מועמד חסר-תוחלת, ואחר-כך על המועמד המצליח. אבל איש זה הוכה שוק על ירך על-ידי ברק אובמה, שהוא בעיניו תועבה שחורה וליברלית. איש אינו יכול להיות בטוח שזה יקרה גם בפעם הבאה. הסיסמה של אדלסון יכולה להיות: "אם זה לא הולך בכסף, השתמש ביותר כסף!"

הבעיה היסודית היא שהתהליך הפוליטי האמריקני מושחת לחלוטין. אי-אפשר לקרוא לזה אחרת. כדי להתמנות למועמד מטעם אחת המפלגות הגדולות, ואחר-כך להיבחר לתפקיד הנשיא, זקוק אדם לסכומי-כסף אדירים. מאחר ששדה הקרב העיקרי הוא הטלוויזיה, והמחיר הולך ומתייקר, הסכומים האלה עולים ממערכה למערכה. נחמד לחשוב שאזרחים פשוטים יכולים לשלם את המחיר בתרומותיהם הצנועות, אבל זו אשליה. תרומות בסדר-גודל כזה יכולות לבוא רק מהעשירים, ובייחוד מהמאוד מאוד עשירים.

לעשירים מאוד מאוד קראו פעם מיליונרים, אחר-כך מולטי מיליונרים, אחר-כך מיליארדרים. אדלסון הוא מולטי מיליארדר.

מיליארדר אינו תורם סכומי-עתק למועמד לנשיאות ללא תמורה. לא כך הוא הפך למיליארדר מלכתחילה. אחרי שהמועמד שלו נבחר, הוא דורש את ליטרת הבשר שלו. הרבה ליטראות.

שמעתי שאדלסון רוצה להטיל איסור על ההימורים באינטרנט, כך שממלכת בתי הקזינו הרגילים והנחמדים תוכל לפרוח. אך אין לי ספק שהקנאות הימנית הישראלית עומדת בראש מעייניו. אם יצליח לשכן את המועמד שלו בבית הלבן, תהפוך ארצות הברית עוד יותר למשרתת של הימין הקיצוני בישראל. זה כמו להושיב את נתניהו בחדר הסגלגל (אגב, זה רעיון לא רע. לשם כך דרוש תיקון בחוקה האמריקנית. כמה זה יכול לעלות?).

מבחינתי זה היה בסדר, אילו הבין אדלסון דבר וחצי דבר בעניין הסכסוך הישראלי-ערבי. בחוצפתם האופיינית של העשירים-מאוד הוא חושב שהוא מבין את הכול. אך למעשה אין לו המושג הקלוש ביותר על שורשי הסכסוך, תולדותיו והסכנות החמורות האורבות לנו בעתיד. אילו ניתן לאדלסון להכתיב את עתידנו, הוא היה מוביל את המדינה לאסון.

השיטה הפוליטית שלנו אינה מושחתת כמו האמריקנית, אך גם כך המצב גרוע למדי. מפלגות המשתתפות בבחירות מקבלות אצלנו זמן שידור חינם בטלוויזיה, בהתאם לגודלן בכנסת היוצאת. גם לרשימות חדשות ניתן זמן מינימום. אבל זה רחוק מהדרוש למערכת בחירות.

המפלגות מוגבלות בסכומים שמותר להן לקבל מתורמים, וגם בסכומים שמותר להן להוציא לצורך העניין. מבקר המדינה מטיל עליהן פיקוח חמור.

וכך אנחנו חוזרים לאולמרט.

כמעט איש מהפוליטיקאים השאפתנים לא מסתפק בסכומים המותרים. רבים מהם מחפשים דרכים עקלקלות כדי לעקוף את המבקר. לפעמים הם מגיעים לגבול המותר, לפעמים הם עוברים אותו. אולמרט נחשד כמה פעמים בעבר בשימוש בכסף בלתי חוקי, אך הוא תמיד הצליח לחמוק מהרשעה.

הפרת החוק בדרך זו היא עבירה פלילית, אך בעבר לא התרגש הציבור מהפרה כזאת. הגישה הכללית הייתה: נו טוב, פוליטיקאים הם פוליטיקאים.

יחס זה השתנה כאשר בפעם הראשונה הסתבר שהפוליטיקאים לוקחים שוחד לא למען מפלגתם, אלא למען עצמם. השערורייה הגדולה הראשונה מסוג זה, שנחשפה על ידי "העולם הזה" ב-1976, נגעה לאשר ידלין, ממנהיגי מפלגת העבודה, שהתמנה זה עתה לנגיד בנק ישראל. התברר שהוא לקח שוחד לעצמו במקום למפלגתו, ונשלח לכלא.

מאז היו הרבה מקרים דומים לאלה. שרים אחדים נשלחו לבית הסוהר. אחד, אריה דרעי, ריצה את עונשו וחזר למלא תפקיד מרכזי בכנסת. אריאל שרון ואביגדור ליברמן ניצלו בעור שיניהם מכתב אישום. אני אוהב לצטט את הסיפור על שר החינוך זלמן ארן, שאחד מעמיתיו אמר לו: "תברך אותי! זיכו אותי!" והוא העיר ביובש: "מעניין, אותי אף פעם לא זיכו!".

אהוד אולמרט הוא המקרה האחרון, לפי שעה. הוא בולט יותר מהאחרים, מפני שהיה ראש ממשלה. הארץ נדהמה. אבל הקריירה הארוכה שלו רצופה בכתבי אישום, שמהם ניצל תמיד על-ידי עורכי הדין הממולחים (והיקרים) שלו. תחילה לקח כסף למען מערכות הבחירות שלו. לאחר מכן לקח כסף לעצמו.

אין דרך לטהר את התהליך הפוליטי בארצות הברית – וגם לא בישראל – בלי לשנות לחלוטין את תהליך הבחירות. כל עוד דרושים סכומים אדירים כדי להיבחר, השחיתות תמשול ברמה.

עד שיתקבלו הרפורמות הדרושות, האדלסונים והאולמרטים ישחיתו את הדמוקרטיה. והמפלצת על ההר בירושלים תעמוד כשלט-אזהרה.

[related-posts title="מאמרים קודמים של אורי אבנרי:"]

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמרי עמדה, מדיני-פוליטי, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על המפלצת על ההר

  1. מאת אלדד‏:

    שוויץ זה המדינה הכי דמוקרטית בה העם שותף בצורה הגדולה ביותר בתהליך קבלת ההחלטות.

    תמיד מי שלא בשלטון מקטר על השיטה הפוליטית.
    שרבין היה בשלטון הימין קיטר על התקשורת.

    אם לאנשים היה יותר אומץ היו בוחרים במפלגה של אלדד יניב.

  2. מאת גידי‏:

    אני לא רואה הרבה הבדל בין שלדון אדלסון לבין השוק הארופי שמתחזקים וממנים במאות מיליונים את השמאל הקיצוני בישראל. אבנרי נמנה על הנהנים מכך.! בשני המקרים הם מפעילים ישראלים למטרות שלהם….ואולי יש הבדל קטן אדלסון בעד חיזוק ישראל והאיחוד הארופי בעד ריסוק ישראל !!!