מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא, חושף בדוח ביטחון תזונתי שלושה ליקויים כבדי משקל – הממשלה עדיין לא קבעה מדיניות לטיפול בנושא; הממשלה השאירה את מרבית הסיוע למדווחים על אי ביטחון תזונתי למגזר השלישי – עמותות מזון ובהיעדר מדיניות ממשלתית הטיפול "גולגל" לשלטון המקומי.

דוח זה, שקדמו לו דוחות של מבקר המדינה על מחירי החלב והמזון ודוח על מחירי המים, עוסק באחד מצרכי הקיום הבסיסיים ביותר. הוא המשך ישיר של מדיניות מבקר המדינה, בדבר הגנה על זכויות האוכלוסיות החלשות במדינת ישראל.

כבוד האדם

"עוני אינו גזרת גורל. לצד האחריות המוטלת על האדם לדאוג לצרכים הבסיסיים שלו ושל בני משפחתו לשם קיומם בכבוד, מוטלת על המדינה חובה משמעותית להבטיח מינימום של קיום אנושי בכבוד לבני החברה. חובתה זו של המדינה נגזרת ממארג הדינים הפנימי ובראשם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וכן מחובותיה של המדינה הנובעות מהדין הבינלאומי. דינים אלה מחייבים את רשויות השלטון להגשים את כבוד האדם באשר הוא אדם. חייבים אנו לזכור ולשנן את דבריו של השופט יצחק זמיר: "אסור שזכויות האדם ישמשו רק את האדם השבע, צריך שכל אדם יהיה שבע, כדי שיוכל ליהנות, למעשה ולא רק להלכה, מזכויות האדם", קובע המבקר בפתח הדוח.

מינימום של קיום בכבוד

עוד מציין המבקר, כי בית המשפט העליון קבע, כי "הזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד מצויה בליבו ובגרעינו של כבוד האדם. חיים בחרפת רעב, ללא קורת גג, תוך חיפוש מתמיד מנין יבוא עזרו של אדם, אינם חיים בכבוד. מינימום של קיום בכבוד הוא תנאי לא רק לשמירה ולהגנה על הכבוד האנושי, אלא גם למיצוי יתר זכויות האדם. אין כל פואטיקה בחיים בעוני ובמחסור. ללא תנאים חומריים מינימאליים, אין לאדם יכולת ליצור, לשאוף, לבחור את בחירותיו ולממש את חירויותיו"

לדברי המבקר, חברה אשר אינה דואגת לענייה ולמעוטי היכולת החיים בקרבה אינה פוגעת רק בכבודם ובזכויותיהם, אלא פוגעת גם בדמותה שלה. מדינה אשר לא מבטיחה כראוי את זכותם לחיים
במינימום של כבוד אנושי מְפֵרה את חובתה כלפי כלל החברה לכבד את זכויות היסוד של האדם באשר הוא האדם. שמירה על זכויות הנזקקים ודלי האמצעים והבטחת קיומם בכבוד הן נורמות
מוסריות ומשפטיות אשר מדינה יהודית ודמוקרטית מצוּוָה לקיים. המסורת היהודית מלמדת אותנו זאת: " לא תאמץ את לבבך ולא תקפֹּץ את ידך מאחיך. האביון. כי פָתֹחַ תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסֹרו אשר יחסר לו".

אחריות המדינה

אחריותה של המדינה לדאוג לביטחון התזונתי של תושביה משתקפת באמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 1966 שאושררה על ידי מדינת ישראל בשנת 1996, הקובעת: "מדינות שהן צד באמנה זו מכירות בזכות כל אדם לרמת חיים נאותה עבורו ועבור משפחתו, לרבות מזון"; בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הקובע, בין היתר, כי "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו וכי "כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק-יסוד זה".

למרות חובת המדינה להבטיח מינימום של קיום אנושי בכבוד לבני החברה ואחריותה של המדינה לדאות לביטחון התזונתי של תושביה, גילה המבקר שלושה ליקויים כבדי משקל וחמורים של הממשלה בתחום הביטחון התזונתי של תושבי המדינה:

• היעדר מדיניות: הממשלה עדיין לא קבעה מדיניות לטיפול בנושא. המועצה הארצית לביטחון תזונתי, שאמורה לייעץ לשר הרווחה בנושא התכנסה לראשונה רק בינואר 2013, כמעט שנה אחרי שהייתה אמורה להתכנס והיא מצויה בראשית עבודתה. כמו כן לא נמצא, כי משרד הרווחה נתן למועצה אמצעים להפעלתה. יש לראות ליקויים אלה בחומרה.

• התמיכה בעמותות המזון: הממשלה השאירה את מרבית הסיוע למדווחים על אי ביטחון תזונתי למגזר השלישי – עמותות מזון. מדובר בכלי שאינו אפקטיבי דיו. חלק הארי של התמיכה המתקבלת מעמותות המזון מיועד לסלי מזון לפסח, דהיינו לטובת סיוע סמלי למועד חד פעמי. עמותות המזון הן שקובעות באילו מקומות יסייעו כאשר אין הן פועלות לפי קריטריונים אחידים וברורים. אחת האוכלוסיות שבהם בולטת תופעת אי הביטחון התזונתי היא האוכלוסייה הערבית, שבקרבה לא פועלות עמותות לסיוע במתן מזון.

• פעולות השלטון המקומי: בהיעדר מדיניות ממשלתית הטיפול "גולגל" לשלטון המקומי, שלעיתים האמצעים העומדים לרשותו גם הם מוגבלים והתוצאה שגם השלטון המקומי מסתמך על תרומות של עמותות (בעיקר ה"קרן לידידות").

סיכום והמלצות

• הקצאת משאבים – המדינה מחויבת לפעול לקידום הביטחון התזונתי של תושביה ולהקצאת משאבים סבירים הנדרשים לשם כך. למרות זאת הממשלה עדיין לא קבעה מדיניות לטיפול בנושא ובכלל זה לא קבעה תקציבים ומקורות לטיפול בו. מרכיב חשוב בסיוע שמספקת המדינה לאוכלוסיות המצויות במצוקה כלכלית הוא קצבאות הביטוח הלאומי, ואולם משנת 2001 רוב הקצבאות קוצצו. הביטוח הלאומי ציין בסקר כי ייתכן שבעקבות זאת תופעת אי הביטחון התזונתי (אב"ת) אף התרחבה וכי "דיון ברמת קצבאות הקיום למשפחות אלה תוך התייחסות למינימום למחייה בכבוד הוא חיוני למדיניות החברתית".

• מפעל ההזנה – פעולות נוספות שנוקטת המדינה לטיפול באב"ת הן מפעל ההזנה בבתי הספר ותמיכה בעמותות מזון. הביקורת העלתה, כי אין בתמיכה בעמותות מזון משום כלי אפקטיבי לקידום הביטחון התזונתי, שכן היא מועטה, פעמים אינה אלא סיוע חד -פעמי, והעמותות הן שקובעות היכן, כיצד ומתי יינתן הסיוע. ספק גם אם הנזקקים בכל המגזרים נהנים ממנה. הממשלה אמנם מקדמת מיזם לאומי שנועד לסדר את הטיפול בנושא, אולם התמיכה הממשלתית בו היא מצומצמת וחד-פעמי, וביצועו החל בעיכוב. בנסיבות אלה ספק אם הממשלה ממלאת כיאות את אחריותה לטיפול באב"ת.

• לא לסמוך על נדיבות המגזר השלישי – לדעת משרד מבקר המדינה, וכפי שנקבע בחוק המועצה, יש לקדם את הביטחון התזונתי של הנזקקים, ולצורך כך מוטלת אחריות עליונה בנושא לפתחה של המדינה, ואל לה לסמוך רק על נדיבותו של המגזר השלישי. לממשלה מרחב שיקול הדעת לקבוע את אופן מימוש האחריות לקידום הביטחון התזונתי. לצורך כך על משרד הרווחה, בין היתר, לקבוע ללא דיחוי מדיניות כוללת ותכנית פעולה בנושא, ועל הממשלה להבטיח כי הן יגובו במשאבים מתאימים.

הממשלה הקצתה 200 מיליון

"גיבוש מדיניות ממשלתית כוללת והקצאת משאבים סבירים בדרך נבונה יכולים לתרום לצמצומה של תופעה חמורה זו. על כן, אני רוצה גם לציין לחיוב, כי מתשובות הגופים הרלוונטיים למשרד מבקר המדינה עולה, כי לאחרונה הקצתה הממשלה כ 200-מיליון שקל לנושא הביטחון התזונתי ובימים אלה היא מגבשת תכנית פעולה בנושא זה. מדובר בצעדים חשובים לקידום הביטחון התזונתי, אף שבוצעו באיחור ניכר. עם זאת, מבחנה של הממשלה יהיה באופן מימוש אחריותה לקידום הביטחון התזונתי ובכלל זה ליווי צעדים אלה במדיניות ממשלתית כוללת ובמחויבות תקציבית רב-שנתית", אומר מבקר המדינה יוסף שפירא.