Skip to content

חרות הבדיה

"יקיצה מאוחרת", הוא ספרה השני של אילנה באום, סופרת ועיתונאית, שראה אור לפני מספר שבועות. עלילת הספר נפרשת בין ישראל לפולין, בין ורשה לירושלים: זירת החיבוטים והניסיונות של לורי גפן לפתור את חידת אביה ולהתמודד עם דמות אמה. כאן, בטור אישי, משתפת אותנו אילנה באום בחוויית היצירה, בחוטים הדקיקים הנקשרים בין התודעה לבדיה שמובילים אותה […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

אני אוהבת מסעות.

כל מסע הוא הזמנה להרפתקה.

לפעמים אני יודעת מתי ואיך זה מתחיל. אבל אף פעם לא איך זה ייגמר.

יש מסעות שאני מתכוננת אליהם. מפנה להם זמן, מנקה את שולחן העבודה, עורכת רשימות ו…יוצאת לדרך.

אילנה באום

ויש מסעות שנרקמים בסתר, טווים חוטים סמויים בין עבר להווה, משתעשעים בינם לבינם, הופכים אותי לשחקן בלתי מודע למהלכיהם המתוחכמים, ורק בדיעבד, כשכבר אין דרך חזרה, אני יודעת שאני בפנים.

לפעמים זה מתחיל במסע רגלי של מאות קילומטרים רצופים. אני מצטיידת בתרמיל, כובע, מקל, ובתפילה לשוב בשלום – ויוצאת לדרך. נראה לכאורה שלמסע הרגלי יש נקודת התחלה מוגדרת. אבל מתברר לעיתים שההרפתקה החלה כבר מזמן, במסע קודם שהתחולל במחשכי הדמיון, בין ערות לשינה, בין שגרת החיים לחריגותיה. המסע הרגלי במקרה כזה, מאפשר לי חלון הצצה לנבכי הסיפור שהולך ולובש פנים ושמות.

למעשה, אני כותבת על אנשים שמכירים אותי זמן רב לפני שאני מכירה אותם. בינם לבינם הם רוקמים מערכות של יחסים ורגשות. הם אוהבים ושונאים, מקווים ומתייאשים, מחפשים והולכים לאיבוד. במשך זמן רב הם ממדרים אותי מחייהם. אין לי מושג למה, אבל לרוב, הם נחשפים אלי ברגעים בלתי צפויים תוך כדי המסעות הרגליים.

זה התחיל לפני כעשר שנים, בספרי הראשון, "ביוגרפיה רגשית. סיפור אהבה". הייתי אז בטיול קצר בדוברובניק שבסלובקיה. אולי היתה זו דמותו של גבר מבוגר וכסוף שיער שחלף על פני, ואולי עתיקוּתה של דוברובניק שהזכירה לי את ירושלים, ואולי היה זה ריח התבשילים כמו במטבח של אמא שלי. בקשתי מהמלצרית דף ועט, וכך נולדה דמותו של פרופסור עזרא זיסקינד, פסיכולוג ופסיכיאטר. ולא רק דמותו נולדה שם. יחד עמו נולדה הִלָה גפן, והדיאלוג הראשון שהתקיים ביניהם.

הדף מדבורובניק בילה במגרה שלי כשנתיים, עד שגיבורים נוספים הכריחו אותי להתיישב אל המחשב ולכתוב. ולא רק לכתוב הם אילצו אותי, גם שלחו אותי למספר מסעות בהודו ולמקומות רבים נוספים.

"ביוגרפיה רגשית. סיפור אהבה", ראה אור לפני כארבע שנים. היה נדמה לי שדרכי ודרכיהם של גיבורי הספר נפרדו סופית ברגע בו הופץ הספר בחנויות. דעתם של הלה, לורי וזיסקינד היתה שונה. הם טענו כי זו פרידה מוקדמת מדי: הרי רק הכרנו, אמרה הלה, ואותי את בכלל לא מכירה מספיק, טענה לורי. וזיסקינד, רק נעץ בי את עיני הפלדה שלו וטלטל את ראשו בשלילה. הם לא הניחו לי. הם השתנו והתבגרו, אנשים חדשים הצטרפו לחייהם, מצבים רגשיים בלתי מוכרים הכתיבו את מהלכיהם – וגם את אלה שלי – ועל כך ב"יקיצה מאוחרת".

כדי לכתוב את "יקיצה מאוחרת", נאלצתי להתנזר מעולמי המוכר ולהתייחד עם לורי בכפר נידח בהרים, בין אנשים חביבים שאיני מבינה את שפתם. למרות שגם ספר זה עוסק בגיבורים הישנים, הוא גם מנותק מהם ועומד לחלוטין על רגליו שלו. שם, הרחק בהרים, בין השבילים ביער, התחברו מילים למשפטים ושורות לעמודים. לשם נכנסו המסעות הרגליים שגיבורי הספר דחקו בי לערוך בספרד ובפולין ובכל מרחבי הדמיון שנפרשו לפניי. 

חרות הבדיה מאפשרת לי לברוא ולהמית, לסבך ולפשט.

חרות הבדיה נקייה ממחויבויות  לאנשי היום יום, לילדים, למשפחה, לחברים או למולדת.

חרות הבדיה אינה עוסקת במס שפתיים.

חרות הבדיה היא זמן פרטי שמופקע מלוח השנים, הדקות והימים.

ולמרות כל הנאמר כאן, רק על עצמי לספר ידעתי. לא במקרה "ביוגרפיה רגשית" הוא שמו של ספרי הראשון. כל ספר הוא ביוגרפיה רגשית של מחברו. אבל לא רק לכל איש יש שם.. גם לכל ספר…

———————————————————————-

  "יקיצה מאוחרת", הוצאת סטימצקי, 288 עמ'.                                                                             

 

 

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן