חירות נשית

"בת פרעה מייצגת את הכוח שאיפשר לעם העבדים לקבל מנהיג ראוי ולהיגאל", אומרת אירי ישראלי-רושין. לכבוד פסח, היא מתייחסת לסיפור משה בתיבה והצלתו על ידי בת פרעה מזווית ה'כוח הנשי'

Print Friendly

בתודעת העם היהודי מהווה חג הפסח ציון להיוולדות של האומה הישראלית החופשית. היוולדות – כאקט של מעבר ממצב עבדות להוויה של עם חופשי. הבה נתבונן בנקודת ההתחלה של היוולדות החופש ונברר מה יכולות נשים בנות ימינו, המרגישות עצמן נחותות, ולעיתים מכנות את עצמן שפחות, ללמוד מהיוולדות זו.

משה נמשה מן היאור (ניקולה פוסאן, 1638)משה נמשה מן היאור (ניקולה פוסאן, 1638)

פרעה, חושש מכך שבני ישראל יתרבו ויתחזקו, ובבוא היום יתקוממו ויהרסו את ארצו, לכן הוא מחליט: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ, פֶּן-יִרְבֶּה – ומטיל על הגברים, שהיו כולם עבדיו, עבודה קשה. אך הכפלת העבודה אינה מצמצמת את הילודה, אלא להיפך. כצעד שני פרעה פונה אל המיילדות: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. מאוחר יותר הוא מוציא צו כללי: וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר:  כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן.

בהמשך מתברר כי המלך, השליט הכול יכול, טעה – לא הגברים היו אויביו – אלא הנשים דווקא.

משה בתיבה

בוקר אחד יורדת בת המלך לרחוץ בנהר עם נערותיה. הקורא מדמה תמונה פסטורלית של קבוצת נערות עליזות, מצחקקות, לבושות במיטב המחלצות, עדויות בתכשיטים, חסרות דאגה, מטופשות קמעה, מבלות להנאתן על שפת הנהר. בצד, במרחק מה, בין קני הסוף, עומדת נערה נוספת, בת העברים. נערה ממעמד נמוך. רגשותיה סוערים, כולה חששות. היא שומרת על תיבה קטנטנה, בה נמצא אחיה – תינוק זכר, שאמור להירצח בפקודת המלך. אמו של התינוק סירבה לקבל את גזירת המוות. למשך חודשים אחדים היא הצפינה את התינוק בביתה, ומשלא יכלה יותר להצפינו שלחה אותו לצוף בנהר בתוך תיבה סגורה ומוגנת, אולי ישפר עליו גורלו.

ואכן גורלו שפר. בת המלך, בתו של האיש שגזר את גזירת המוות, מצאה את התיבה: וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה; וַתַּחְמֹל עָלָיו. האישה הצעירה לא היססה, ובאחת, היא שינתה את גורלו. הילד אומץ על ידה והפך רשמית לבנה. כל עוד ינק הוא נמסר לאמו, כדי שתהייה המינקת שלו. מאוחר יותר הוא גדל בארמון המלך. בת המלך הייתה זו שנתנה לו את שמו וחינוכו.

יוכבד ומרים מחביאות את משה בתיבה בין קני הסוף (אלכסיי טיראנוב, 1839)יוכבד ומרים מחביאות את משה בתיבה בין קני הסוף (אלכסיי טיראנוב, 1839)

נשים נועזות, שהצילו ילד, שהושיע עם

האם, האחות, בת המלך, אמתה, נערותיה – כולן ידעו את צו המלך, ובכל זאת הן פעלו נגדו. שתי קבוצות של נשים, משני מעמדות, משני עמים, שהתאחדו לעשייה משותפת. נשים נועזות, בעלות חמלה אנושית מפותחת, בעלות מחשבה עצמאית, בעלות יכולת החלטה מהירה וכושר ביצוע יעיל ומדוקדק. נשים ללא חת שהצילו ילד, שהושיע עם. לאחדוּת שבין הכוחות המנוגדים משמעות רבה, כפי שנראה בהמשך.

בת פרעה לא רק הצילה את הילד ממוות, בניגוד לצו אביה, היא גם העניקה לו בית, אהבה וחינוך, מתחת לאפו של האב האכזר. בת פרעה, למעשה, מייצגת את הכוח שאפשר לעם העבדים לקבל מנהיג ראוי ולהיגאל. כשאנו מעמיקים להתבונן בסיפור אנו מבינים כי המפתח לשחרור העם מעבדותו הוא אישה צעירה מרדנית, מפרת צווים. משה, מנהיג החירות בפועל, הוא תוצאה של חירות הלב של אישה, שלקחה לעצמה את החופש לעשות מעשה על פי צו ליבה. משה חונך על ידי אישה שהאמינה באמת שלה, ופעלה מתוך אמונתה באומץ אדיר.

ברמת הפשט בת פרעה עושה שני צעדים מרשימים שיש לשים אליהם לב: היא גם מפרה צו חיצוני שסיכן את חייה, והיא גם מתגברת על צווים פנימיים של חינוך בן שנים. הנערה העשירה, המפונקת, בת האצילים, משילה מעליה התנשאות, אפתיה, התעלמות מגורלו של הזולת, גזענות, עליונות מעמדית, פחד מן הזר. היא חוצה את הקווים ומתאחדת עם שפחות, נשים נחותות מעמד, למען הצלת נפש. הן הפרת הצו החיצוני והן ההתגברות על תפישות חברתיות, המושרשות בנפש, ראויים להערכה אדירה – שהרי כולנו יודעים עד כמה קשה לנו להתמרד בגלוי מול חוקי החוץ, ועוד יותר מכך, מול החוקים הפנימיים שהפכו להיות חלק מן האני שלנו.

התנ"ך ככלי שינוי תודעתי

במאמרי, להתחבר לנשיות מודחקת ולהבריא, הפניתי את תשומת הלב אל הנשים הצעירות הסוררות, המפירות טאבו מיני בתנ"ך. מגלות העריות התנכ"יות מופיעות כמי שמולידות את המלוכה בישראל. עבורנו, הקוראים המעמיקים, המבקשים לעשות שינוי בחייהם ורואים בתנ"ך כלי לשינוי תודעתי, נשים אלו מסמנות את הדרך לחוויה תודעתית של מלוכה. חווית המלוכה היא היפוכה של חווית העבדות. במאמר זה אני מתייחסת לצעירה סוררת מסוג אחר. זו לא הנערה שפועלת נגד צווים חברתיים מיניים, אלא זו שמפרה צווים שרירותיים של אביה. אב אכזר ושתלטן, הפועל מתוך פחדיו. על פי התנ"ך, אנו לומדים שצעירה זו מסמנת את הדרך להיוולדותו של החופש הפנימי. שוב ושוב התנ"ך רומז לנו שהדרך לשינוי תודעתי כלשהו – אישי, קבוצתי, או כלל אנושי, תלוי בכוח הנשי.

הבה נתבונן בסיפור בת פרעה מנקודת מבט תודעתית, כדי לפענח את המסר המועבר שם לנשים, המחפשות למצוא בתוכן את כוח הנהגת החירות. כל אחת מן הדמויות המופיעות בסיפור מצויה בתוכנו. בכל אחת מאיתנו, הנשים, חי פרעה: מלך עריץ ואכזר, החרד למעמדו. מולו יש בנו קולקציה של נשים. המלך השליט, הוא הראש הזכרי, המנהל אותנו ביד רמה, והעושה הכול כדי שלא נמרוד בו ולא נצא משליטתו. דמויות הנשים המופיעות בסיפור הן חלקים נשיים בתוכנו, המצויים בגוף: דמות האם, דמות האחות, ודמות הנערה הצעירה הסוררת. וכמובן, בל נשכח את משה, דמות התינוק הסגור, המוסתר בתיבה (בלב) – שהמלך (הראש) חפץ במותו. משה מייצג את הנהגת הלב – הכוח שמוביל אותנו אל החופש. הסיפור, אם כן, עוסק במלחמה שבין הראש ללב, ובדרך להשתחרר ממנה. שהרי, הדיכוי האמיתי, ותחושת חוסר הרשות לצאת לחופשי מצויה בתוכנו, ולא מחוץ לנו, כפי שאנו מדמים.

שלושת הכוחות הנשיים

האם שבסיפור, ככל אם, כול מעייניה בהגנה על ילדיה. כאימהות אנו הופכות להיות כנמרות. במקרים קיצוניים נצא להילחם בכל צורר המאיים על שלום הילד שלנו. אלא שבכדי להגן על ילד הלב שלנו אנו מצפינות אותו בתיבה. ההזדהות העצומה של האישה עם תפקידה האימהי, מנתק אותה מן הלב שלה עצמה.

האחות, זו האישה שאנו הופכות להיות כשאנו נישאות: אישה, שחיה לצד בן זוגה כפרטנרית לחיי הישרדות והיא נטולת תשוקה מינית, כאילו הייתה אחותו. האחות המצויה בנו, כמו אחותו של משה, היא אישה שאחריות רבה על כתפיה. אינספור מטלות מעשיות מוטלות על כתפיה הצרות, ולכן היא אינה מחוברת ללב. היא כולה מעשיות, וחרדת המחר.

דווקא הנערה הסוררת שבתוכנו, לעומת האם והאחות החרדות, הופכת מ"ילדה של אבא" למרדנית, והיא שנעשית למושיעת הלב. היא משתחררת מהצווים של האסור והמותר, ומתחברת אל הלב כדי להוציאו מן התיבה, ולתת לו את הכוח לבטא את מנהיגותו.

אחדות בין הכוחות הנשיים

הסיפור מעביר מסר תודעתי: אחדות מלאה בין שלושת הכוחות הנשיים, שבדרך כלל נלחמים זה בזה בתוכנו, יוצרת את האפשרות להיוולדות החופש. האם החרדה, ולצידה האחות האחראית והמהוגנת, הקיימות בתוכנו כצמד, מדכאות כל אחת בדרכה את הנערה המרדנית, ולכן אי אפשר לנו להגיע לחרות ולעצמאות. רק כאשר האם והאחות מקבלות את הנערה הסוררת-המינית-הנהנתנית-המתנשאת, ומתאחדות עם עוצמתה, נוצר כוח המאפשר ללב לבטא את עצמו בחופשיות וללא פחד. רק אז הייעוד הנשמתי שלנו כבני אדם בא לידי ביטוי בשלמות ובעוצמה.

ומשה? הוא הילד שנמשה מן המים, אך הוא חסר כוח דיבור. הוא אינו יכול להנהיג את העם לבדו, אלא רק בעזרת אחיו אהרון, המדבר בשבילו. זהו הלב האילם שלנו. אך הוא יקבל תשומת לב במאמר אחר.

אירי ישראלי-רושין – מימוש עצמי באמצעות קרבה ויצירה  www.adamshalem.com
Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה אלטרנטיבי, גוף רוח ונפש, ד, פנאי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על חירות נשית

  1. מאת ענת שן‏:

    מאמר מאיר ומעורר, מרגש ומשמח
    בעזרתו נוספו לפאזל הזה עוד כמה חתיכות
    שהופכות את הסיפור לזרקור מדוייק, עדכני ומלא לתודעה של התדר הנוכחי.
    מדהים התיאור של האשה המצפינה את ליבה מתוך כמיהה למלא את תפקידה כאם במצבים קיצוניים.
    תודה לך אירי אהובה, וחג שמח!

  2. מאת עדי‏:

    המאמר שלך נגע בי וסידר לי הרבה מאוד דברים. בעדינות ובזהירות חשפת בפנינו את סמליותן העמוקה והאמיתית של 4 דמויות מהותיות, מסיפור שמלווה כל יהודי מאז שהוא בבטן אמו. ובכך, אני חווה שהתגלה בפני סיפור אחר. סיפור שראוי שייספר לדורי דורות. הסיפור שלפני "ההגדה". מה שנרקם מתחת לפני השטח וגרם לאדמה לרעוד ולאלוהים להתערב!
    כתבת: "אחדות מלאה בין שלושת הכוחות הנשיים, שבדרך כלל נלחמים זה בזה בתוכנו, יוצרת את האפשרות להיוולדות החופש"
    בהחלט הגיע הזמן שנכיר בנערה הסוררת הזו, ונאפשר לאמהות ולאחיות שאנחנו- להתמסר אליה ולסמוך על כך, שבידה טמון המפתח לחופש.
    מאמר על הלב האילם נשמע מסקרן מאוד, ובתחושה שלי יענה לי על הרבה שאלות.
    בתיה, המגיבה הראשונה, אשמח אם תפני אותי למקורות נוספים שהזכירו לך את שנכתב במאמר זה, על מנת שאוכל לקרוא עוד ולהעמיק.

    • עדי יקרה,
      שמחתי לקרוא את תגובתך. אין לי ספק שירדת לדקויות המאמר, ועל כך תודתי לך.
      במגפון פרסמתי שלושה מאמרים, ובכוונתי להמשיך ולפרסם עוד מאמרים בנושאים אלו.
      היחסים שבין חלקי הנפש של האדם מרתקים אותי כבר שנים. תוכלי לקרוא שפע מאמרים
      שפרסמתי באתרי.

      חג שמח

      אירי

  3. מאת בתיה מרים‏:

    נחמד אבל בסך הכל מחזור לעוס היטב של דברים שכבר נכתבו שוב ושוב ושוב.
    והעיקר בלי לתת קרדיט לכל מי שאת משתמשת שם בדבריהם. מבאס.

    • בתיה יקרה,
      חוששני שאת טועה. המאמר אינו נחמד אלא מעמיק – ובוודאי שלא בא משימוש בדברי אחרים.
      אני אדם שחוקר את הנפש הנשית עשרות שנים, מתוך התבוננות עמוקה, ולא מקריאה.
      אילו העמקת להבין את הדקויות יתכן והיית מוצאת את החידוש שבדברים. אך דעתך כבודך!
      אירי ישראלי-רושין