בני גנץ הוא איש הציבור הפופולארי ביותר בישראל. כך, באופן לא מפתיע, התבשרנו השבוע בסקר של מכון "דיאלוג" שפורסם בעיתון הארץ.

78% מביעים שביעות רצון מתפקודו של הרמטכ"ל, כשרק 7% אינם נפעמים מביצועיו. שאר הפוליטיקאים משתרכים הרחק מאחור: יולדי אדלשטיין ניצב במקום השלישי עם 58% במדד שביעות הרצון, כשאחריו נמצאים שר הביטחון יעלון (54%), בנימין נתניהו (45%), אביגדור ליברמן (41%) ויאיר לפיד שמדדה בתחתית הטבלה (25%). האדם היחיד שנושף בעורפו של הרמטכ"ל הוא הנשיא שמעון פרס, שמתברג במקום השני עם 77% שמביעים הערכה לתפקודו.

את היעדר החיבה לפוליטיקאים בהחלט אפשר להבין. מה שיותר מתמיה ומעורר מחשבות נוגות, היא מידת האמפתיה כלפיי בני גנץ. אתה מביט בנתונים ותוהה – מה מקנה למפקד העליון של צה"ל כזאת אהדה ציבורית?

האם בני גנץ השמיד את הגרעין האיראני? הייתכן שכבוד הרמטכ"ל פיתח תורת לחימה שחיסלה את ארגוני הטרור? על סמך המידע שבידינו, שתי הקושיות הנ"ל צריכות להיענות בשלילה.

אז למה הציבור הישראלי מתפעל מראש הצבא? בחינה מעמיקה של הסוגיה מגלה שהסגידה העיוורת נסמכת על שום-דבר. כמו שנערות מתבגרות מעריצות את ג'סטין ביבר, ואוהדי כדורגל כרוכים אחרי קבוצתם, כך אזרחי ישראל סוגדים לגיבור העל שיושב על משבצת הרמטכ"ל.

לאחר מלחמת ששת הימים, וכעבור שנתיים, בימי מלחמת ההתשה, רווחו בישראל חוברות שהאדירו את מפקדי הצבא וכונו "אלבומי הניצחון". ספרי התהילה הללו הציגו תרשימי קרבות, תמונות ממוקדי הלחימה ושלל צילומים מחמיאים של יפי הבלורית והתואר. זכורה במיוחד התמונה של הצנחנים בכותל (שנתפסה בעדשתו של הצלם דוד רובינגר) מיד לאחר כיבוש העיר העתיקה.

ארבעה עשורים חלפו מאז "אלבומי הניצחון" והסגידה העיוורת לגנראלים נותרה כפי שהייתה. נכון, עם השנים השתכללנו וכעת הסגידה נראית קצת יותר מאופקת, אך אותה נהייה ילדותית אחר המצביאים הדגולים ממשיכה ללוות את חיינו.

די להעיף מבט ברשימת הרמטכ"לים האחרונים כדי להבין שפולחן האישיות איננו מותנה באישיות. שאול מופז, משה "בוגי" יעלון, גבי אשכנזי וכעת בני גנץ נהנו מאהדה עצומה בכל תקופת כהונתם. יוצא מן הכלל היה דן חלוץ,  הרמטכ"ל ה-18 של צה"ל, שהחל כדמות פופולארית אך איבד נקודות במלחמת לבנון השנייה (ובאופן סימבולי מיהר למכור את המניות).

המופרכות של התופעה מתעצמת כשמסתכלים על פוליטיקאים כמו שאול מופז, ואנשי ציבור במיל' דוגמת אוהד ברק, שנישאו על גלי אהדה בעת שהיו רמטכ"לים והפכו מושא לתיעוב כשעשו הסבה לפוליטיקאים. סביר להניח שאותם גנרלים לשעבר לא איפסנו בבקו"ם את שלל התכונות החיוביות, וניחנו באותה אישיות כשנכנסו למגרש הפוליטי.

הרשימה הלא-צנועה של אנשי צבא במיל' שהפכו לפוליטיקאים כושלים הייתה אמורה להניב התפכחות בציבור, ולזרוע מעט ספקנות כלפיי קברניטי הצבא. בפועל, הכמיהה לשלטון הגנרלים רק הולכת ומתעצמת.

הסגידה המובנית לרמטכ"לים אינה מאפיינת רק אזרחים מהשורה. גם עיתונאים רבים לוקים במחלה הכרונית שמאיינת את חוש הביקורת וגורמת ליצורים תבוניים להישבות בקסמם של הגנרלים.

ביטוי מובהק של התופעה התגלה בפרשת הרפז. מרבית אנשי התקשורת הציגו את אשכנזי כקורבן וסימנו את אהוד ברק כאיש הרע בסיפור. רק קומץ עיתונאים בעלי אינטגריטי אמיתי, כמו איילה חסון, העזו לשחות נגד הזרם העכור. אותם עיתונאים אמיצים חשפו את התמונה האותנטית לפיה מסתמן כי הרמטכ"ל הנערץ הוא כנראה התככן הראשי.

לאלו שהספיקו לשכוח, הפרשה נחשפה לציבור בכינוי "פרשת גלנט" כשגבי אשכנזי נתפס כקורבן להתנכלויות מצד שר הביטחון. ככל שנערמים הפרטים מתברר כי הרמטכ"ל בדימוס אסף חומרים מכפישים כנגד השר הממונה, והיה רחוק מאוד מדימוי המצביא הממלכתי. עכשיו, כשראש לשכתו של אשכנזי ודובר צה"ל לשעבר נעצרו ונחקרו כאחרוני העבריינים, די ברור שאותה סיירת מובחרת שכונתה "מחנה אשכנזי" פסעה על הגבול הפלילי. גם אם אהוד ברק תרם לאווירה העכורה בין שתי הלשכות, ברור שהרמטכ"ל בדימוס לא ראוי לצל"ש על תפקודו לאורך הפרשה.

אם מישהו חשב שעיתונאים יפיקו לקח בעקבות פרשת הרפז – הוא כנראה טעה בגדול. אותם כתבי חצר שהריעו לגבי אשכנזי, ממשיכים לתפקד כמו להקת מעודדות ביחס לבני גנץ. בניגוד לאשכנזי, שמו של הרמטכ"ל הנוכחי לא נקשר באף פרשה מביכה, אך נדמה שאנשי התקשורת, ובעיקר הכתבים הצבאיים, מסתכלים על הרמטכ"ל הפופולארי במבט נוטף הערצה.

בסוף השבוע גנץ "הסכים" להתראיין לשלושת הערוצים המרכזיים. במבט לאחור אפשר להבין למה. בשלושת הערוצים הרמטכ"ל המהולל זכה לראיונות מלטפים, שלא כללו אף שאלה נוקבת. למעט אלון בן דוד, שהשחיל כמה עקיצות בקטעי הקריינות, שתי הכתבות האחרות שיקפו הערצה עיוורת כלפי הרמטכ"ל.

הגדיל לעשות הכתב רוני דניאל, שעושה עבודה נפלאה על תקן דובר צה"ל, עם כתבת תדמית מלוקקת שנראתה כתשדיר בחירות. כדי להמחיש את הסגידה המוחלטת, דניאל השתמש בביטוי "רב-אלוף גנץ" לאורך סרטון התעמולה. הרמטכ"ל חסין הביקורת פיזר קלישאות חבוטות ("כל המפקדים בצה"ל אומרים אמת") ולא נדרש להתמודד עם אף שאלה מאתגרת. השתיקה הרועמת של גנץ, שלא גיבה את החיילים בעימות עם מתנחלי יצהר, לא קיבלה אפילו איזכור מינימאלי. דובר צה"ל רשם ניצחון במערכה, אך "כלבי השמירה של הדמוקרטיה" נחלו תבוסה צורבת.

לאחר סיקור שכזה, שלא היה מבייש מהדורה של ביטאון "במחנה", לא מפליא שאחוזי התמיכה של הרמטכ"ל יכולים לעורר קנאה בקרב שליטים דיקטאטורים. ביום שבו מדענים ואנשי אקדמיה יזכו להערצה בקנה המידה של הגנרלים – נדע שהפכנו למדינה נאורה ומערבית.

באווירת חג הפסח, שמעלה על נס את היציאה מעבדות לחירות, כדאי שגם אנחנו – בני ישראל המודרניים – נשתחרר משלטון הגנרלים.