Skip to content

חג החירות שלי בדרך למפלי האיגואסו

סיפור של חופש שיכול היה להסתיים אחרת. טיול בארגנטינה של תקופת הגנרלים ומאסר לא ידידותי על ידי אנשי הבז הלבן
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

הפורד פלקון הלבנה נעצרה בחריקת בלמים וענן אבק התרומם מצדי הרכב.

כבר התכופפתי להרים את מטען המוצ'ילה ולצעוד בשמחה לקראת הרכב שיסיע אותי מהצומת, אחרי שעות של המתנה לטרמפ, אבל מיד שמתי לב שאף אחד מנוסעי הרכב לא טורח כלל לשאול לאן מועדות פני. מהפלקון הלבנה יצאו שלושה גברתנים חמורי סבר ששעטו לעברי ומסמנים לי לא לעשות כל תנועה ורק להניח את המוצ'ילה חזרה על הקרקע.

חשבתי לתומי שהנה אלא שוב כמה חברה נחמדים שמחפשים להם חברה של "אסטרנחרו" – מחפשים את חברתו של מישהו מהעולם הגדול שראה יותר מאשר את סביבת הפמפס והריו סנטה-פה בארגנטינה, אבל במהרה הבנתי שטעיתי הפעם בהבחנתי. טעיתי ובגדול.

השלושה הקיפו אותי ואחד מהם דרש בנחישות את הפספורטה – את הדרכון. הוא הושיט את ידו כשהוא מחכה שאתן לו את הדרכון. הוצאתי מתיק היד את הדרכון והגשתי לו תוך כדי שאלה בספרדית העילגת שהספקתי לרכוש בשבועות המעטים שאני כבר במדינה, מה הבעיה? "תיינה פרובלמה?" הבחנתי שליד ההגה של הרכב הלבן נשאר לשבת עוד גברתן והבנתי שהמצב שלי לא מזהיר. הבנתי שיש פרובלמה, אבל מהי? לא יכולתי לדעת.

הגברתן עם היד המושטת לדרכון חטף אותו מידי, הציץ בו על מנת לוודא שהתמונה בדרכון היא תמונתי ובתנועה חדה נהם לעברי "וומוס" – הולכים.

שאלתי מה עשיתי? מה פשר ההתנהגות הזו? לאן הולכים? לכל שאלותיי נעניתי בשתיקה רועמת ורק תנועות הגוף והמעשים הבהירו לי מה עלי לעשות. אחד החברה הניף את המוצ'ילה, השני תפס בזרועי ושניהם צעדו איתי לעבר הפורד פאלקון הלבנה כאשר בראש, עם הדרכון ביד, צועד הבחור השלישי – מתיישב לצד הנהג וממתין שנגיע לרכב.

תוך כדי התנועה לרכב אני מבחין שמספר הרישוי של הפלקון מוסתר על ידי הפגוש הקדמי וכך לא יכולתי אפילו לחשוב שאוכל לראות או לדעת את מספר הרכב.

אני המוצ'ילה וחברים

מיד עלה בזיכרוני מה שעמרי שינן באוזני במשך כל שהותנו בבירה בואנוס-איירס. לעולם תיזהר מהמכוניות של המשטרה החשאית. הם נוסעים במכוניות פורד פלקון לבנות כאשר מספר הרישוי מותקן מאחורי הפגוש כך שאף אחד לא יוכל לרשום בוודאות את מספר הרכב וכל מעשיהם יהיו ללא עקבות. כאשר שאלתי מה מעשיהם, ענה לי עמרי, כמי שכבר כמה שנים חי בעיר "האוויר הטוב" – בואנוס איירס, כי מעשיהם עלומים וידוע שרבים שמגיעים לידיהם לא חוזרים. שוב חזרתי והקשתי – מה זאת אומרת? לחש לי עמרי כי יש סיפורים על מעוף הבז, טיסות הפלקון – טיסות ללב האוקיינוס שם מוטלים אנשים לים, למר גורלם, אבל לדעתו אלו רק סיפורים ולא יכול להיות שיש טיסות כאלה ושאנשים כך נעלמים באוקינוס.

שאלתי בציניות האם הפלקון הלבן, הבז הלבן, ממריא מרחובות בואנוס איירס ללב האוקיאנוס. ענה לי עמרי, עזוב שטויות, בו נשתה עוד כוס יין של מנדוסה.

מיד הבנתי את חומרת מצבי וקיבלתי לכך חיזוק כשהוטלתי לתוך הספסל האחורי של הרכב ומשני צדי שניים מהחבורה והמוצ'ילה בתא המטען. הנהג לחץ על דוושת ההאצה ויצאנו לדרך כאשר מלפנים הבחור עם הדרכון שלי מתכופף ושולף מתחת למושבו רובה דו-קני בעל קוטר נכבד, שנראה לי יותר כמו רובה ציד לפילים מאשר כלי נשק שאני מכיר משירותי הצבאי. הרכב פנה לכיוון העיר ואני שוב מתחיל בסדרת שאלות, תוך שימוש בכל אוצר המילים בספרדית שהספקתי לרכוש בשהותי ביבשת עד כה.

לאן נוסעים? נעניתי בשתיקה. מה עשיתי? שתיקה. מה רוצים ממני? שתיקה.

מי אתם? יש לכם תעודה? אתם משטרה? לכך נעניתי בשליפת תעודה כלשהי עם תמונה שהונפה לעברי ומיד הוסתרה.

לנוכח חומרת מצבי וללא ברירה אחרת עברתי לטקטיקת הישרדות אחרת, אולי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. האמנם? האם זה יעבוד? לא ידעתי אבל ברירה אחרת לא היתה לי. אני אחד, הם ארבעה. אני לא יודע לאן נוסעים ומה צפוי לי, והם יודעים ושולטים במצבי. הודעתי להם שאני יצאתי מהשגרירות הישראלית הבוקר ושמחכים לי בגבול עם ברזיל אנשי השגרירות מברזיל.

הודעתי שאני אדם מוכר וחשוב ושלא כדאי להם להסתבך. הודעתי להם שבטוח שיחפשו אותי באזור כי יחפשו אותי על הדרך המובילה מבואנוס-איירס למפלי האיגואסו, לשם מועדות פני. הודעתי להם שאני חבר בארגון בינלאומי כלשהוא של האו"ם ולא כדאי שגם משם יחפשו אותי.

החברה בפלקון הלבנה התלחשו ביניהם והשקיטו אותי. תוך כך נכנסנו למרכז העיר רקונקיסטה – עיר הכיבוש מחדש, בספרדית. כמה סמלי – מי כבש מחדש? האם הפלקון תכבוש את יצריה ותניח לי? מה עומד לקרות?

אחרי כמה הקפות סביב כיכר העיר המרובעת, שבאחת מצלעותיה שכן בניין גדול מימדים עם דגלי המדינה מתנוססים עליו ומשמר משטרתי בפתחו, שמחתי שלפחות הובלתי למקום מרכזי שיש בו קהל. לשמחתי הפלקון לא מצאה חניה בפתח הבניין ונאלצה לעצור במרחק מה מהכניסה לבניין הממשלתי השמור. לאחר העצירה יצאו כולם מהרכב ואני נמשכתי החוצה גם כן. החברה הסתדרו סביבי וכך נוצרה לה פמלייה עם שלושה שומרים כאשר בראש צועד המפקד עם הנשק הדו-קני המאיים בחיקו.

הפמלייה שלנו עברה ממקום חניית הפלקון דרך הכיכר במרכז העיר לכיוון הבניין הממשלתי המוגן. התחלתי שוב בשאלות כך שגם עוברי אורח ישמעו מה קורה, אבל אף אחד לא הביט לעברי. כל עוברי האורח לא הביטו לעברנו וכולם התעניינו פתאום במזג האוויר, העצים והשמש ואילו אני הולכתי אחר כבוד, כבוד מפוקפק שהייתי מוותר עליו בשמחה, לתוך בניין הבטון המאיים.

פסל ה-Pirámide de Mayo ב-Plaza de Mayo (כיכר מאי) שבבואנוס איירס, מכוסה בתמונות הנעלמים (צילום: WikiLaurent, ויקימדיה)
פסל ה-Pirámide de Mayo ב-Plaza de Mayo (כיכר מאי) שבבואנוס איירס, מכוסה בתמונות הנעלמים בימי המלחמה המלוכלכת ושלטון הגנרלים בארגנטינה (צילום: WikiLaurent, ויקימדיה)

מיד הוכנסתי לחדר גדול יחד עם המוצ'ילה – כל עולמי ארוז בה. לחדר נכנסו גם שניים מיושבי הפלקון הלבנה – אותם שניים שישבו בשני צדי בדרכנו למרכז העיר. עמדתי ליד התרמיל וכשרציתי להוציא את כלי המים שלי על מנת לשתות, נצטוויתי בתקיפות לא לגעת במוצ'ילה ולהמתין. אחרי דקות ארוכות נכנס לחדר מישהו חדש מלווה במפקד של החבורה, לובש מדים עם דרגה על הכתפיים, והתחיל לשמוע מהמפקד הזוטר מה קורה פה.

אני מיד התפרצתי ושאלתי את לובש המדים אם הוא יודע אנגלית ונעניתי בשלילה ואף התבקשתי ברוגע ותקיפות, לשתוק. הובלתי לאחר כבוד לפינת החדר לעמוד ליד שולחן שעליו הוטלה המוצ'ילה שלי. שני השומרים שלי פתחו את התרמיל העמוס לעייפה, והתחילו לפרוק ולפרוש על פני השולחן את כל תכולתו. שני המפקדים, לובש המדים ובעל הדו-קני, התבוננו ובחנו מקרוב מה יש במוצ'ילה.

לאחר התפוגגות ריח הכביסה העבשה של הימים האחרונים, בגדים שלבשתי וארזתי בשקית הכביסה עד להזדמנות הבאה בה אוכל לכבס בגדים, נפרשה על השולחן כל תכולת תרמיל הדרכים שלי: הספרים שקראתי או התכוונתי לקרוא (ג'י אר טולקין ואריק פון דניקן היו חביבי המסע שלי), מעט האוכל שהיה אתי תמיד לשעת חירום וכמובן יומן המסע ומסמכי החברות של בסרווס אינטרנשונל – באנגלית. תוך כדי החיטוט בחפצי, חזרתי לטקטיקה שפעלתי בה אינסטנקטיבית – חזרתי על דבריי בפני הקצין החדש. דרשתי לראות את ה"חפה" – את המנהל הראשי. דרשתי לראות את האחראי לכל מה שקורה כאן, כי אני עזבתי את בואנוס-איירס כאשר אנשי השגרירות הישראלית יודעים שאני בדרכי לאיגואסו, ושם אמורים לפגוש אותי למחרת אנשי השגרירות בברזיל. כמובן שלא היו דברים מעולם, אבל הרגשתי שזה הסיפור שעשוי לקנות לי את החופש.

טענתי שוב שאני חבר בארגון בינלאומי של האו"ם ונופפתי בקובץ הניירות של סרווס אינטרנשונל, כהוכחה לחברותי בארגון בינלאומי של האו"ם, ושוב הדגשתי שזה לא רצוי להסתבך איתי. המפקד לקח את התעודות והניירת ויכול היה לקרוא את הכיתוב באנגלית שהתנוסס על רשימות המארחים של סרווס ועל תעודת החברות ודף ההיכרות שלי כחבר סרווס. כאן אולי המקום לציין מה זה "סרווס". מדובר בארגון שבו אנשים מרחבי העולם מתארחים זה אצל זה לכמה ימים, על מנת להכיר תרבות ודרך חיים אחרת. קיוויתי שאין להם מושג מהי מהות הארגון. ביקשתי שוב את ה"חפה" והצבעתי על המלה אינטרנשונל בניירת שלי, כהוכחה לחשיבותי ולצורך שלהם לדאוג שלא יאונה לי כל רע.

כשנשאלתי איפה המצלמה שלי, איפה התמונות שצילמתי במדינה, איפה התמונות של אנשים שפגשתי, הסברתי להם שאני מטייל ללא מצלמה וכל חפצי הוא לפגוש אנשים, לדבר, לשתות יין טוב או בירה קרה, ולהגיע למקום הבא בשלום.

הקצין לקח את התעודות והניירת הבינלאומית שלי ויצא מהחדר כשהפעם שלושה שומרים מופקדים עלי.
ביקשתי מים לשתות כי כבר הייתה שעת צהריים חמה והזעתי מהלחות הרבה ששררה באזור ובחדר הלא מאוורר. נעניתי שעוד מעט יביאו מים. ביקשתי ללכת לשירותים והתשובה היתה זהה – עוד מעט. דרשתי לראות את ה"חפה" וגם לכך נעניתי – עוד מעט.

דקות ארוכות, שנראו לי כנצח, שהינו אני ושלושת שומרי בחדר החם, לח ומחניק. בראשי מתרוצצים תסריטים שונים ומשונים. האם "יקנו" את הגרסה שלי שאני אדם חשוב, מקושר בשגרירות ועם האו"ם? האם המילה אינטרנשונל תעזור לי או אולי תפעל נגדי? האם הסתבכתי במשהו גדול שלא מספרים לי עליו? האם סיפוריו של עמרי על הפלקון הלבן והמעוף לאוקינוס הוא בדייה או אמת ואני מועמד למעוף הפלקון?

לאחר כמה שעות, כי השמש כבר החלה לנטות מערבה וצל ארוך השתרך מהחלון הקטן לאורך החדר הגדול בו המתנתי עם שומריי, צמא ומת להשתין, נפתחה הדלת בהינף אחד, שלושת השומרים התמתחו בדריכות ולחדר נכנסו הקצין שלקח את הניירות שלי, ויחד אתו קצין מבוגר יותר, חמור סבר ורענן כאילו חזר משנת יופי של צהריים.

"אולה", אמרתי ומיד חזרתי להתקפה. ידעתי שעכשיו זו שעת מבחן. עכשיו או לעולם לא. עכשיו אדע אם הטקטיקה של התקפה היא לעזרי או תפעל כבומרנג נגדי.

"הבלה אינגלס?" שאלתי בהתרסה וכאילו ללא חשש. אתה דובר אנגלית?

"סי, אומפוקו", ענה לי הבכיר שנכנס זה עתה לחדר ולפי התנהגות כל השאר היה ברור לי שהוא כנראה ה"חפה", המפקד הגדול שדרשתי לראות. מיד התחלתי לשטוח את משנתי באנגלית שוטפת: "אם אתה המנהל הגדול, חשוב שתדע שאני לא סתם מטייל עם תרמיל. חשוב שתדע שאני חבר בארגון בינלאומי, שאנשי השגרירות בבואנוס איירס יודעים את הדרך שאני עושה ושמחכים לי מחר בגבול עם ברזיל כך שחשוב שאגיע בזמן לשם כדי למנוע בעיות".

הקצין הגבוה ביקש באדיבות שארגע, וחזר לדבר עם פקודיו בספרדית. לאחר שהובהר לו שלא מצאו בכליי שום דבר חשוד ולאחר שהוברר לו שיש לי ניירות עם הרבה פעמים המלה אינטרנשונל עליהם, ושיש לי רשימות של שמות של אנשים בברזיל ועוד מדינות ביבשת, הבין שסיפורי תואם לממצאים פחות או יותר. גם הוא שאל איפה התמונות שצילמתי ואיפה המצלמה, וגם לו עניתי שבאתי לפגוש אנשים ולא באתי לצלם אנשים.

לאחר דקות ארוכות של שקט, פנה אלי הקצין הגבוה באנגלית בסיסית ואמר לי שאין לי מה לדאוג, הכל בסדר, ועוד מעט ישחררו אותי לדרכי. אמרתי לו שלא קיבלתי מים וצריך בדחיפות לשרותים ונעניתי שתכף הכל יוסדר.

בחוצפתי, ובלי לאבד את העשתונות, ואולי גם כדי לבסס את הסיפור שלי, שאלתי איפה ישחררו אותי. נעניתי שכאן, במרכז העיר. ה"חפה" הדגיש שאוכל לצאת מכאן חופשי לדרכי.

לא נרגעתי עדיין. עמוק בפנים הזעתי וחששתי. פתאום נפלטו לי מהפה המילים (באנגלית): "אני מבקש שתחזירו אותי למקום שממנו לקחתם אותי. רק משם אני אדע את הדרך להמשיך למפלי האיגואסו".
הקצין הרים את מבטו אלי וחייך תוך שהוא מצווה על השומרים לגמור את כל העניינים אתי ולקחת אותי חזרה לצומת ממנה נלקחתי, או לטעמי, נחטפתי. וכך פנה המפקד לדרכו ואני נשארתי עם שלושת השומרים שחטפו אותי מאם הדרך. האם הייתה זו הצגה או באמת אוכל לצאת לחופשי, להמשיך בדרכי, כפי שהצהיר הקצין?

התבקשתי לארוז חזרה את המוצ'ילה וכך עשיתי בזריזות ונחישות. כבר חשבתי להעמיס המוצ'ילה על הגב ואז נאמר לי, הפעם בנימוס ותוך הקפדה שאבין את מה שאמרו לי בספרדית, "בוא איתנו ותשאיר התרמיל כאן". יצאתי עם שניים מהחברה למסדרון הארוך שכבר התחיל להיות מוצל ונעים, ויצאנו דרכו לחלל הכניסה, וממנו לרחוב ההומה אדם. הם לא אחזו בי או איימו עלי, ורק דאגו שאלך איתם מסביב לבניין ושם נכנסנו לחדר גדול עם הרבה אזרחים ואנשי משטרה שהיו עסוקים ברישום עדויות ועסוקים בעניינם, כמו בכל תחנת משטרה בארץ או בעולם. ביקשתי שוב ללכת לשירותים והפעם נעניתי בחיוב והופניתי לשרותים. סוף סוף הרגשתי שלא נלקחה ממני חירותי ושבתי לחברת אנשים. סימן ראשון ליכולת לשלוט על מה שקורה אתך, גם במצב מייאש ומסוכן כל כך.

חזרתי לאולם המשטרה קל משקל ונינוח אבל יותר מכך – חופשי מאימת הבז הלבן עליו סיפר לי החבר עמרי. לבקשתי קיבלתי כוס מים, אמנם מים פושרים אבל מרווים. מים זכים שכל כך מסמלים לי את החיים. עתה התחיל תהליך חדש של רישום החקירה. נלקחו ממני טביעות אצבע שחורות ומלכלכות, שהצטרפו לדפי רישום בספרדית שהביאו עמם החבר'ה שלקחו אותי למשרדי המשטרה. פרטי הדרכון שלי התוספו לתיק ורק אז יכולנו לצאת משם. חברתי למוצ'ילה שלי שנשארה עם שומר בחדר החקירות הגדול, החדר בו ביליתי בחברת אנשי הפלקון הלבן מאז שעות הבוקר.

שאלתי בנחרצות ובנימוס מי לוקח אותי לצומת, וסוף סוף נתקלתי במעט אנושיות מצד חוטפיי שפרצו בצחוק משחרר והצביעו על אחד מהם – הוא יהיה נהג המכונית שייקח אותי לצומת. הלכנו לפלקון הלבנה, שהמתינה באותו מקום בו עזבנו אותה בבוקר, כאשר הפעם בירכו אותי עוברי האורח בככר המרכזית "בואנס תרדס" – ערב טוב – וחייכו, כאילו ידעו מה עבר עלי ב-12 השעות שחלפו והוקל להם.

נסענו בשקט אבל ברוגע לעבר הצומת ושם יכולתי להיפרד ממכונית הפלקון הלבנה – לצאת חופשי להמשך הדרך, בלי להיות טרף לאנשי הנץ הלבן, אותן יחידות המוות של רקונקיסטה.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן