"מה, השתגעת, לעזוב הכול ולטוס ללונדון עם הבת, ולחזור בבוקר ליל הסדר!!", זו היתה תגובתה של אמי היקרה – ישראלית-מרוקאית בשנות ה-80 לחייה, שעד היום מתחילה למרק את הבית מפורים-עד-ערב-פסח – כששמעה שאני נוסעת ללונדון.

אז זהו, שכן. למה לא, בעצם? הבת בחופש מבית הספר, ניקיון וביעור חמץ מעולם לא היו הצד החזק שלי (עוזרת פעמיים בשבוע זה די והותר), ויאללה, טסים.

טוב, עכשיו בדיעבד, זה נשמע קָלוּלֶס, אבל די רעד לי הפופיק בשבועות שקדמו לנסיעה, שבעלי היקר יזם. "מה יש", אמר, הנשמה; "סעי עם הקטנה, ותחזקו את הקשר ביניכן; טיול אם-בת אף פעם לא יזיק, וקדימה, תקרעו את העיר," פרגן.

אז הזמנו טיסה באל על מבעוד מועד, אז ארגנו מזוודות (בדיעבד לקחנו יותר מדי מטען לטעמי), קראנו קצת באינטרנט על לונדון, לקחנו ספר של שׁיחור, הזמנו כרטיסים מראש לכמה אטרקציות, LONDON PASS ו- TRAVEL CARD לנסיעה חופשית ברכבת התחתית ובאוטובוסים, וטסנו לחמישה ימים של שׁכרון חושים.

האמת, פחדתי מהנסיעה. נכנסתי קצת לפאניקה, משום שמעולם לא נסעתי לבד כמבוגר אחראי. נכון, טיילתי חודש וחצי בארצות הברית אחרי הצבא, אבל מאז אני תמיד עם הבעל או עם כל המשפחה. וכשאני עם בעלי, הכי נוח לי לסמוך עליו: הוא תמיד נוהג, מארגן, מנווט, מסדר עניינים. תודו שזה נוח. אז עכשיו לנסוע לבד, עם בת צעירה?

כל החרדות והחששות שהיו לי לפני הטיסה – איך אסתדר? איפה בדיוק נטייל? והאחריות? ולהסתובב לבד, בלי הבעל… – הכול התפוגג כלא היה כבר בשדה התעופה.

ובתום מסע של כמעט יום שלם (לקחנו טיסת צהריים), במטוס לשדה התעופה לוטון, ברכבת, בשאטל ובמונית, הגענו למלון פרזידנט בראסל סקוור, במיקום די מרכזי, קרוב לטיוב ועם מסעדות לרוב וחנויות שכונתיות בטווח קרוב. זהו מלון עם חדרים פשוטים וארוחת בוקר קונטיננטלית וחדרים ברמה בינונית מינוס, אבל השירות היה חביב, והחדר נוקה וסודר מדי יום. בקיצור היה נעים לחזור ולנוח. המחיר: 90 פאונד ללילה.

התמקמנו במלון התארגנו לקראת ימים של כיף.

לונדון, הנה אנחנו באים

לונדון. היא חייכה אלינו כל זמן שהותנו שם. הימים היו קרים יחסית, אך רוב הזמן זרחה לה השמש, ואף טיפה אחת של גשם. המטריות נותרו מיותמות בתיקי הגב שלנו, והאוויר – קריר, מדגדג באף, אוי, הרבה אוויר נעים וכיפי. עבור אחת כמוני, שהחל מחודש אפריל סובלת נוראות מהחום, זה היה פשוט תענוג צרוף, מתנה. והיום? הוא נמשך עד שעה 10 בלילה (שעתיים הפרש בינינו לבין אנגליה). זה היה בונוס אמיתי.

לכל מקום הגענו ב"טיוב", הלוא היא הרכבת התחתית הכול כך יעילה של לונדון, ומדי פעם באוטובוסים החביבים, האדומים, כן, אלה עם הקומתיים. הכול כל כך קל, ברור, הרבה יותר קל מששיערתי. והיופי של העיר – הישן מול החדש, הקיטשי מול המיוחד. הכול התחבר כל כך וזרם נפלא.
שילבנו ביקור בארבעה מוזיאונים (בתי: "אני מרשה לך שלושה מוזיאונים." בסוף התפשרה על ארבעה) כולל מדאם טוסו, הגלריה הלאומית בכיכר טרפלגר ("אימא, זה משעמם." אני: התמוגגתי), המוזיאון הבריטי (חייבת להסניף איזו מומיה מצרית), ומוזיאון שגילינו במקרה בדרך בלב לונדון: BELIEVE IT OR NOT , המוקדש לכל מני תופעות יוצאות דופן ומוזרות.

בנוסף היינו כמובן בלונדון איי, באקווריום ובסיור באוטובוס עם גג פתוח, שמסתובב בכל רחבי העיר, וניתן לעלות או לרדת ממנו בכל אתר ואתר. כמובן שביקרנו ב-LONDON BRIDGE, צפינו בארמון ווסטמינסטר ובביג בן, במצודת לונדון, ראינו את חילופי המשמרות בארמון בקינגהם, שטנו על התמזה ועוד כהנה וכהנה.

מגלים את העיר…ועוד כמה דברים

בין לבין החלטנו פשוט לעלות על התחתית, ולרדת מדי פעם בכל מיני מקומות שצלצלו לנו מוכרים. כך הכרנו את קובנט גרדן, את שכונת קמדן ואת נוטינג היל על השוק המהמם שלה- שוק פורטובלו; כמו כן, כמיטב המסורת, חרשנו את רחובות השופינג אוקספורד, בונד וריג'נט, אם כי נראה היה כי היינו היחידים שלא קנינו שמעטס ב- PRIMARK. וכמיטב המסורת ההודית-בריטית, עשינו סיבוב מאלף ברחבי לונדון על…ריקשה, חוויה שאין לפספס, אם כי ראוי להתמקח על המחיר.

לא ויתרנו על עולם ה- M&M ועל "המלי'ס", חנות הצעצועים הגדולה באירופה, לשמחתה של הנסיכה המתבגרת, וכמובן שהתפנקנו במחוזות הג'אנק פוד נוסח פיש אנד צ'יפס, מקדונל'ס ודומיו.
במסענו גילינו המון תגליות: שהאנגלים הם מאוד חביבים, נכונים לסייע ולכוון, בעלי חוש הומור נפלא ובכלל לא "קרים" כמו שנהוג לומר עליהם. לא פעם שלפו אנשים מן הרחוב את הפלאפון, פתחו את ה- GOOGLE MAP וכיוונו אותנו עם המון חן ורצון טוב מבלי שהתבקשו; גילינו שאנחנו בכושר: עלינו וירדנו כמות מדרגות עצומה וצעדנו מרחקים שלא יאמנו במרתפי ה"טיוב"; התענגנו מדי אחה"צ על תה ועוגה, וכן, גם על Afternoon Tea עם כריכי מלפפונים; גילינו שסופרמרקט קטן ושכונתי, וגם בית מרקחת בקרבת המלון הם ברכה לא מבוטלת; הצטערנו לגלות שה- LONDON PASS, שעלה לא מעט כסף והיה תלוי על צווארנו כל העת יחד עם כרטיס הנסיעה החופשי, היה די מיותר, משום שהוא מתאים בעיקרו לכניסה לאתרים שלא מעניינים ילדים…

כן, לונדון חכתה לנו, לי ולבת המתבגרת. ההנאה היתה צרופה, החוויה – נפלאה ומענגת. אפילו מוכֵר אנגלי טיפוסי בקרן רחוב היכרנו, שהיה פעם, לפני המון שנים, מתנדב בקיבוץ… וגם להיתקל בישראלים פה ושם (די הרבה, למעשה) היתה זו חוויה חביבה. כיף היה לומר זה לזה "חג שמח", "שבת שלום", "תעשו חיים", או לקבל טיפים על לונדון (בעיקר על קניות).

אך התגלית הכי חשובה בלונדון היתה שהיטבנו להכיר זו את זו, אֵם את בתה המתבגרת. צחקנו כמו שאף פעם לא צחקנו, רבנו ממש מעט ובעיקר, התקרבנו זו לזו. "אימא," אמרה לי בתי, "את ממש אחראית, ובעיקר מצחיקה. כיף לי אתך." זה היה שווה את הכול.