נזקקנו אמש לקיבה חזקה כדי לצפות.

אפשר היה לחרוק שיניים בשקט.

מהבלתי אפשרי לצפייה אפשר היה להסיט מבט.

אל המילים החורצות אפשר היה לאטום אוזניים.

אפשר היה  לשתות משהו, לנשנש… לחזור ולהתרווח בכורסה, גם אם איבדה את נוחותה המוכרת.

היה קשה אמש ומתסכל.

ואולי הכי מתסכל היה הטקס ב"יד ושם".

ככל שההפקה מוקפדת יותר – הטקס נבוב יותר.

האמריקניזציה הופכת שואה למלודרמה בדואט שאינו נוגע, בנאומים בנאליים.

האנשים "הגדולים" שלנו אומרים מילים קטנות, צפויות ונבובות, כאלה שבחוברת ההפקה של כל מלודרמה נכתב "שצריך", ומי יכול לקבוע מה צריך במקום שאין די מילים במילון כדי לתאר ולו רגע אחד מ"שם".

הייתי רוצה טקס שראוי יהיה לזכור.

טקס בלי מילים ובלי מנגינה.

פנטומימה.

מצעד החיים כאורכו של הטקס.

מצעדם של אלה שהיו "שם" ועדיין חיים כאן.

מצעדם של אלה שהתכחשנו להם.

מצעדם של אלה שמבטיחים להם היום שבאחד המחרים מצבם יהיה טוב יותר…

שיעלו על הבמה ההיא ביד-ושם, שעליה הוצב אמש פנסתר וכינור ומנחה.

לכל איש יצמידו כיתוב צנוע: שם, גיל, סיפור אישי קצר, כי אין צורך במילים רבות בתיאור הבלתי ניתן לתיאור.

הם מעטים כל כך ומספרם פוחת מדי שנה (ואם אתם חשים כמוני, אי נוחות עם המילה "מספר", עמכם הסליחה).

ובסוף, הנשיא וראש הממשלה יבחרו תנועת גוף שתכבד אותם ואנחנו נשיר את "התקווה" לכבודם.