המשבר הכלכלי לא המציא את שוקי היד השניה הוא רק הפך אותם לפופולריים יותר. בצרפת ה- Vide Grenier או אם תרצו "ריקון תכולת הבוידעם" הוא מסורת רבת שנים. שוק שכזה נערך כל שבת או יום ראשון בשכונה אחרת, ואחד במאי נערך השוק הגדול לאורך חלק נכבד מפסי הרכבת הקלה, במרכז העיר.

כמו כל שוק גם לויד גרניה יש חוקים משלו ובשכונה קטנה עם שוק של כ-70 דוכנים מתגלגלים בין 30 ל-50 אלף יורו במזומן, בהתחשב בעובדה שכל המוצרים נמכרים כאן במקסימום עד 10% משוויים בחנות הרי ששוק קטן מגלגל ביום אחד שווה ערך לחצי מיליון יורו בחנויות הרשמיות.

הויד גרניה של האחד במאי מגלגל סכום פי חמישה עד פי עשרה מזה, נקי ממס ומוכר על ידי הרשויות.

לפני כחודש ישבתי בצד המוכר וצפיתי איך זוגתי שתחיה מנסה למכור לנשים בעלי חזה גדול שמלה, ראיתי את הילד מוכר צעצוע ביורו והולך לקנות אחד אחר בשניים, צפיתי במכניזם, בלקוחות ואפילו מכרתי.

6:30 בבוקר – כל אלו שנרשמו מבעוד מועד מתייצבים במקום כדי לריב על המקום הפיזי, השווקים הללו מאורגנים על ידי ארגונים ללא מטרות רווח וברוב השכונות לא טורחים לסמן את השטחים ולחלקם מראש, כך שבשעות הבוקר המוקדמות מתנהל קרב אימתני מי יזכה במקום הטוב ביותר.

7:30 ה"מקצוענים" מתחילים לזרום למקום. המקצוענים הם אלו שמתמחים בשמטעס יוקרתי כזה שהם ימכרו אחר כך בשוק האספנים. מדובר באוכלי נבלות אמיתיים. ולחובבנים קצת קשה לסרב להצעות שלהם, בעיקר בגלל חוסר ידע.

8:30 המקום מתחיל להתמלא, נשים מרובות ילדים מחסלות את מלאי הבגדים, אחרי הכל מה הטעם לקנות לילד בגד חדש אם אחרי חודש הוא כבר יקרע לו את הצורה או שיהיה קטן עליו באופן טבעי תוך חודש חודשיים. ואם יש לך שישה ילדים ואפילו שלושה עם חור בבנק למה לא לקנות שישה זוגות מכנסיים בשני יורו לזוג?

נשים קונות בגדים, תיקים, צעיפים, מחדשות את הגרדרובה שלהן ואת הישנה מן הסתם ימכרו בויד גרנייה בשכונה שלהם במועד. גברים – או שלא קונים כלום או שקונים שטויות. ילדים טוחנים את ערימות ספרי המנגה והקומיקס, משחקים עם הצעצועים, שנמכרים היטב. איכשהו לילדים אין קונספציה של חדש מול ישן. הם רוצים צעצוע ולא תמיד אכפת להם אם היד של הבובה לא מתחברת כמו שצריך. וההורים נושמים לרווחה, יורו אחד כאן זה חסכון של עשרה עד 30 יורו בחנות.

הזקנה הנחמדה שחומדת את העציץ המפלצתי שנטלי מוכרת עוברת בפעם השלישית ושואלת שוב למחירו, נטלי מורידה מעט מהמחיר ואני מתפלל שהגברת תיקח אותו, כי מי שיצטרך להעלות אותו חזרה ארבע קומות בלי מעלית זה עבדכם הנאמן. לקראת סוף היום היא כבר תקנה אותו בחמישה יורו, אני לא אסתיר את שמחתי ובעלה לא יסתיר את חרדת הקילה שלו.

לקראת הסגירה מגיע כל שאר העולם, אמנם כל הפריטים ה"טובים" כבר נרכשו אבל כל השאר כבר עולה יורו עד שניים, וכולם מנסים למכור כמה שיותר כדי לסחוב כמה שפחות בחזרה הביתה. טיירי ומוריאל מגיעים לביקור ומוריאל גוררת את נטלי לערימת הבגדים ביורו באחד הדוכנים הסמוכים, דבר שגורר מאיתנו הגברים קול מחאה רם, אבל לא רם מדי, כדי שהבנות לא תשמענה.

שתי נשים על ערימת בגדים אחת, זה יכול לקחת נצח.

אוטוטו סוגרים את הבסטה, נטלי מכינה ערימה שלא חוזרת הביתה ואותה אני מניח אחר כבוד על יד אחד הפחים, אל דאגה, יש כאלו שלא יכולים לשלם גם יורו בודד והם כבר יקחו משם, ומה שלא? ממילא לא ראוי.

את מה שנשאר נטלי כבר תמכור לאחת מאלפי חנויות הבגדים המשומשים בעיר.

רצוצים ועמוסים בשארית החבילות אנחנו מזדחלים לכיוון הבר הקרוב. לא לפני שחצי מהמשקל העמסנו על מוריאל וטיירי (בשביל מה יש חברים?) מזמינים כוס יין, מתרווחים ובוהים בבלאגן מסביבנו. הלילה הזה נישן טוב.